פירות מנופצים, 11.8

"בהצלחה. אם את מתכוונת להישאר כאן, אז למצוא להקה זה די שימושי וחשוב."

"זה מעבר לשימושי." עונה מרתה. היא שותקת לרגע ומוסיפה "הגיע הזמן להמשיך הלאה. בשביל זה אני כאן."

"מחפשת דרך חדשה?" זו רק חצי שאלה, כי אנשים לרוב לא באים לחור שכוח גאיה כמו ישראל מסיבות אחרות. "זה מקום לא רע לזה."

"כן. הגעתי למקום הנכון, אני מרגישה את זה."

"יופי." היא מחייכת בתשובה. "תחושה של שייכות...זה נחמד. גם אני הרגשתי ככה כשהגעתי. לחלק מהאחרים לקח קצת זמן להסתגל. האוכלוסיה האנושית כאן היא - ייחודית? ממש מוזרה? דורשת שנים של לימוד עד שנבין מאיפה היא באה ולאן היא הולכת? וככה גם באומברה. שלא לדבר על התולע."

"משהו מיוחד שאת ממליצה לשים לב אליו?"

"אמ...חגים, חדשות מקומיות - שווה להקשיב לרדיו פעם ביום יומיים ולהעיף מבט בעיתון. ערים - אני הולכת להניח שמישהו עדכן אותך לא להתקרב לתל אביב, ירושלים באופן מפתיע די בסדר, מודיעין מסוכנת, אילת ובאר שבע גם. אוקי, אין אף עיר באמת בטוחה מן הסתם. אבל כאן לתולע היה יותר מעשור בלי גארו שינסו לפרק אותו, והם לא ביזבזו זמן."

"תודה. אין לי כוונה להיכנס לערים מחוץ לריצות."

"עניין של העדפה." דימפנה אומרת בתנועת ידיים של 'לא מתווכחת על זה'. "מחוץ לריצות אין באמת המון סיבות להגיע לערים, למרות שיש בהן יותר מבחר של חנויות וכאלה דברים. מדי פעם צריך."

"מדי פעם צריך." מרתה מסכימה. "אם כי אני מעדיפה לקנות מיד שניה כשאפשר. עיניים חודרות לקחה אותי לחנות ספרים נחמדה ברמת הגולן."

"בסדר, ספרים כן, דיברתי יותר על חומרי גלם, חלפים, אוכל מדי פעם, כאלה דברים. שתלתי עכשיו גינה מחדש, ייקח לדברים זמן להתרגל לאדמה חדשה ולהתחיל להניב. והמדינה הזו קטנה ועם יותר מדי אנשים מכדי שנוכל באמת לחיות על ציד. יש גבול לכמה קציצות עכבר בנאדם יכול לאכול."

מרתה צוחקת. "זה לא נשמע טעים. אי אפשר לעזור לגינה שלך עם טקס צמיחה?"

"סביר שאפשר, למרות שהאדמה טובה ופוריה כשלעצמה. סתם שתילים לא מאוד אוהבים כשמעבירים אותם, אני בטוחה שהם ייקלטו ויחזרו לגדול כרגיל עוד מעט. אני גם ארחיב את הגינה, והעברתי את העיזים והתרנגולות אז בקרוב נצטרך פחות ופחות סופרמרקט."

"נפלא!" מרתה אומרת בהתלהבות. "בהצלחה. אני מקווה למצוא מקום להשתקע בו בקרוב."