ילדי גאיה פייטנים

שלג אפור יסתובב בקיירן עם המחברת החבוטה שלו, הוא מתלבט מה לרשום בה ויחפש עצה

אוון תבחין בו בזמן שהוא מסתובב בקיירן
״הי שלג, אתה נראה מאוד שקוע במחשבה״

פרי הרוח יושבת על הסלע הקבוע שלה ושותה את חליטת הצמחים הקבועה שלה. כשהיא מבחינה בהם היא קמה לקראתם בחיוך. "שלום! מה שלומכם?"

" היי עוורת לאמת, היי פרי הרוח" הוא אומר מבלי מרים את ראשו מהמחברת, על מצחו מופיע ווריד.
"אני מנסה להלחין פה שיר ואין לי מושג איך עושים את זה! אף פעם לא הלחנתי שיר"

״אם כך מזל שיש לך אותנו! מרתה היא גליארדית משובחת ואני תמיד אשמח לעזור בסיעור מוחות!
על מה השיר?״

"על אלאסטור, שמעת עליו?" אומר לה שלג בקריצה.
"בתור אימון ומנחה של לימוד טקב הארת רוח ממנו, הוא ביקש ממני ומבלומון לכתוב שיר אשר יזיז את ליבו, כך בעצם כמו להעיר רוח מתרדמת, נעיר את ליבו של אלאסטור." הוא אומר ועובר להביט בעצב בשתי ילדות גאיה המוכשרות שמולו "אבל מעולם לא כתבתי דבר מהדמיון... אני אוהב לספר על דברים שקרו אבל להמציא מילים מכלום, זאת יכולת שלא ניחנתי בה"

פרי הרוח מחייכת אליו. "אתה לא צריך להמציא מילים." היא אומרת. "אתה צריך למצוא אותן."

"ואיך מוצאים את המילים הנכונות? איך חורזים בצורה יפה ומעבירים את הרגש בצורה של שיר?"

"המילים הנכונות כבר שם. הן יבואו אליך." היא עונה. "מיכאלאנג'לו אמר שבכל גוש אבן יש פֶּסֵל. הפָּסַל רק מגלה אותו ומוציא אותו לחופשי. זה אותו דבר."

״אם יש משהו אחד שאני יודעת שאלאסטור מאוד אוהב זה טבע.
הוא סוגד לפרט ולוו ילד עד כדי כך שהוא נמנע מאורגנת בכמעט כל דרך שהוא יכול״

"אוהב טבע את אומרת, זה טוב" אומר וכותב במחברת, שני וורידים נוספים על מצחו
"אבל מילים מתחרזות לא באות אליי, הן נשארות בחשכה וצוחקות עליי"

"עזוב את המחברת." פרי הרוח אומרת.

״למה הוא צריך לעזוב אותה?״

"היא מפריעה." היא עונה בהחלטיות.

שלג אפור נראה מבועת לחלוטין מהרעיון של לעזוב את המחברת אך ההחלטיות של פרי הרוח משפיעה עליו. במאמץ רב מניח את המחברת לצידו, ומבטו רץ בין המחברת לפרי הרוח "אוקיי, מה עכשיו"

"עכשיו תביט בשמיים, בעצים, ביופי של הטבע סביבך. עכשיו תרגיש את הרגליים שלך על הקרקע. תרגיש איך כולך מחובר לגאיה. את השיר שלך לא תמצא שם," היא אומרת ומחווה בביטול על המחברת. היא מזדקפת מעט, מפסקת מעט את רגליה, עומדת ביציבות. "השיר שלך יבוא כשתהיה מוכן." מבטה של פרי הרוח עוזב את שלג אפור ועובר להתמקד בעננים. היא נושמת עמוק, עוצמת את עיניה ומתחילה לשיר בקול ערב מנגינה פשוטה ושמחה המשרה רוגע על שומעיה. תחילה בלי מילים, עד שמילים בגרמנית מצטרפות למנגינה שלה ומשלימות אותה. לאחר דקות ספורות פרי הרוח מביאה את השיר לסיום הרמוני, אבל נראה שאם היתה רוצה, היתה יכולה להמשיך עוד זמן רב.

אוון מחייכת בהתרשמות מהשיר של מרתה
״זה היה נהדר״

שלג אפור עומד שם, הוורידים במצחו נעלמו כלא היו ואת הפה שלו שכח לסגור. בסוף השירה הוא אומר "ואוו. את זה הרגע המצאת??"

"לא המצאתי את זה. מצאתי את זה."

״ואיך בדיוק מצאת את זה?״

שלג יעצום את עיניו, ינשום עמוקות, הוא ירגיש את רוחות הסתיו פוגעות בפניו ברכות, ישמע את הרשרוש הענפים ויריח את האדמה לרגליו...
לפתע הכל נושם כאחד, הכל נע בקצב, הכל חלק מהסינפוניה של גאיה

מחפש את הבית, את האדמה
להיות חלק מהאומה
מחפש את שרידי הלהב הקדום
להישתחרר מגורל חתום

מחפש את המשמעות, את ההתחלה
להיות מוקף באהבה
מחפש להגן על להקתו מסכנה
ביום מן הימים יהיו לו משפחה

פרי הרוח מקשיבה לשירו של שלג אפור, חיוך רחב על פניה. כשהוא מסיים לשיר היא שותקת לרגע ואז אומרת בשמחה "הנה. מצאת אותו."

שלג אפור נראה נבוך, הוורידים במצחו נעלמו והתחלפו בצבע אדום עמוק
"אני... אני לא יודע מאיפה זה בא" הוא מביט לצדדים לבדוק אם עוד משהו שמע אותו

"מגאיה."

״היא בהחלט עובדת בדרכים מיסתוריות״