24.12, קיירן- אור ראשון ושלשלאות מנופצות

בשעות הצהריים אור ראשון נכנסת למטבח בקיירן. היא לבושה בבגדי אימון פשוטים ארוכים, חזרה מאימון כנראה.

המטבח מריח מתבלינים ותפוזים וקרמל. "רגע, זהירות, סוכר רותח." ומשהו מעלה עננה של אדים בריח של סוכר שרוף. מאחורי האדים מגיחה דימפנה. "אה. היי - אור ראשון, נכון?"

"כן, את שלשלאות מנופצות?" היא שואלת, לא בוטחת בזיכרונה. "יפריע לך אם אקח משהו לאכול כרגע?"

"זו אני, ואין בעיה." היא זזה כמו אחת שמכירה את המטבח מתוך שינה, מה שדי נכון, ומפנה מקום למקרר ולארונות. במקביל, היא לוקחת כף שמבריקה משמן כלשהו ומשטחת את פני המאסה הסוכרית והשחומה שהיא שפכה לתבנית רגעים קודם לכן. "מה שלומך, חוץ מרעבה?"

"די טוב. איך את?" היא שואלת בנימוס ומוציאה קורנפלקס וחלב, מכינה לעצמה קערה.

"עסוקה, כרגיל. חדשות קצת עצובות הבוקר." היא מסתכלת על הטופי ההולך ומתגבש, לא על אור ראשון. "אני מקווה שגאיה תעניק לו גלגול מוצלח יותר משהיה לו."

אור ראשון מרימה מבט מבולבל. "מה קרה?"

"לא קיבלתי פרטים אבל שמעתי את היללה - זוכרת את ויויקטוס, זה שנשפט במוט? הוא נהרג בקרב."

אור ראשון נאלמת לכמה רגעים. "לא שמעתי עד עכשיו. מוות בקרב זה מוות מכובד."

"אני מקווה שהוא מת בצורה מכובדת וכל הפציעות שלו היו מקדימה." היא לא נשמעת לגמרי משוכנעת בזה. "אבל כן, ייתכן שהוא עשה דרך מסוימת לשקם את איך הוא ייזכר, במוות שלו אם לא באיך שהוא חי. ועדיין, עצוב לאבד חבר ספט."

"נשמע ככה, לא הייתי בספט לפני שהגעתי לפה אז לא מכירה את זה. מה את מבשלת?"

"טופי." היא מסיימת את שיטוח התערובת בתבנית ומפזרת מעליה בנדיבות מה שנראה כמו שקדים שבורים. "מתנות לחג, למשגיחים ומגינים ועוד כמה חברים קרובים."

"לכבוד חג המולד אני מניחה? זה נראה מוצלח"

"אני מקווה שזה יצא נחמד, כן. אני תמיד מעדיפה להכין לבד מאשר לקנות, את יודעת? אפילו אם זה משהו שייגמר יחסית מהר, זה ישמח אנשים." המגש עובר למקרר, והתנור נפתח לרגע לבדיקה של משהו שמריח מווניל. "וזה לא לוקח הרבה זמן."

"אני בטוחה שיאהבו את זה. תמיד אהבתי אוכל ביתי כזה, הוא יותר מוצלח מאוכל שקונים." היא אומרת עם חיוך קטן.

"בדיוק! ואני יודעת בדיוק מה נכנס לזה, שזה יתרון." היא מחייכת. "אני רואה שאת כבר מתמצאת בספט, זה טוב." היא מסמנת גם לכיוון בגדי האימון וגם לכיוון הקערה.

"הטריטוריה קרובה, וכאן יש איפה להתאמן. גם כרגע אני ישנה כאן"
כשהיא אוכלת אפשר לראות שגינוני השולחן שלה מעט לוקים בחסר.

לא נראה שדימפנה מתייחסת לדרך האכילה שלה. "זה הגיוני ונוח. אולי עכשיו שיש רוב בלהקה של אנשים שלא ישנים בצורת הזאב שלהם תשקיעו במקום עם קירות בטריטוריה." הטון שלה לא ביקורתי בכלל, זו סתם הצעה שנשמעת לה הגיונית. "אבל מי אני שאדבר, אנחנו ישנים באוהלים. ונעשה ממש קר בימים האחרונים."

"יכול להיות שכדאי, אני אשאל את האלפא. נשמע סיוט לישון באוהלים כרגע, אין לכם מבנים בטריטוריה?"

"יש יישוב אנושי, אנחנו לא רוצים לגור בו. כשהגעתי לטריטוריה והצטרפתי ללהקה הרמתי צריף שיהיה לנו לשירותים ומקלחות, עם חיבור למים ולחשמל, ויש תוכניות למבנה אבל יש לנו דברים יותר חשובים ודחופים לקדם כרגע. בכל מקרה, באיזור הזה נוח לישון בחוץ רוב השנה. זה בערך רק החודשיים האלה שלא מאוד ידידותיים לזה."

"לפחות תהיו טובים יותר בהתמודדות עם תנאי אקלים שונים אני מניחה? המחנך שלי חושב שזה חשוב."

"גם שלי חשב ככה, למרות שבאירלנד תנאי האקלים העיקריים היו גשם וקור, או שלג וקור, או לחות ולא מאוד חם. מאז שהגעתי לכאן נתקלתי בתנאים יותר מדבריים, אני די מחבבת אותם. ובסך הכל, נולדנו אולי בצורת אדם אבל אנחנו לא בני אדם, להיקשר יותר מדי למקומות וחפצים מחליש אותנו. אוהל זה קל ונייד, והבית זה איפה שאתה מעמיד אותו."

בארגנטינה אפשר למצוא הכל, זה תלוי במיקום שלך במדינה. הייתי במדבר בצפון בחינוך שלי, יפה שם. "

"ארגנטינה מאוד גדולה, זה הגיוני." דימפנה מהנהנת. מגש העוגיות שמריח מוכן יוצא מהתנור ומגש עם עוגיות לא אפויות נכנס במקומו. "מתנצלת שאני לא מקדישה לך את כל תשומת הלב שלי, יש לי המון עבודה."

"זה בסדר, לא רוצה להפריע. תאמרי לי אם יש דרך שאוכל לעזור עם היכולות בישול הלא קיימות שלי"