23.10, קיירן - comedy gold

בערב שישי, הרמוניה מנמנמת בנקודה הרגילה שלה על השולחן באזור האורחים. היא זאבה קטנה יחסית עם פרווה עבה ביוחד בגוון שחור דהוי.

נהמה מאוכזבת נשמעת מלידה.
"את כבר לא צבעונית.."

"נגמרה העסקה" היא נוהמת בגארו ומתיישבת על השולחן, סקרנית ומלאת אנרגיה.

זורחת במערב, חומה-בהירה כהרגלה, יושבת שם בצורת הלופוס שלה. 
"מתי תעשי חדשה?" היא שואלת, זנבה מקשקש שוב פתאום.

הרמוניה מחליקה לצורת האדם שלה. "לא יודעת. פעם הבאה שאני אראה שרוח תעזור לי בתמורה לזה" היא מחייכת.

זורחת במערב נראית מאוכזבת שוב. האוזניים שלה צונחות למטה. 
"חשבתי שאת תמיד ככה." היא רוטנת, ומשתנה גם היא להומיד, בנינוחות כמעט לא שגרתית. הזנב והאוזניים שלה נשארים בצורת הלופוס.
"תחשבי על זה. אני חושבת שזה יהיה מאוד מצחיק."

"מפריע בתקשורת עם רוחות מסויימות. וקשה יותר לשקר ככה. יש לזה חסרונות. היה מצחיק להיות ככה חודשים אבל."

"חודשים?" זורחת במערב נראית מאוכזבת מאי פעם. "הגעתי רק בשביל הסוף... למה זה הקשה עליך לשקר?"

"כי הייתי משנה צבע לירוק." היא צוחקת. "גיליתי תוך כדי שזה התאים את הצבע לאיך שאני מרגישה" היא מחטטת בתיק שלה. "רוצה שוקולד?"

"זו בעיה רק אם את נותנת לאחרים להבין את החוקיות. וכן, כמעט תמיד."

"למעשה פאתוס הבין אותה לפני" הרמוניה מחייכת חיוך מעט ממזרי ומושיטה לה שורת קוביות שוקולד.

כשהיא אוכלת את השוקולד:

זורחת במערב מהנהנת בעניין בתגובה למידע החדש.
"הוא אמפתי, פאתוס. טוב בלהבחין בדברים לגבי אחרים." היא אומרת, יותר בטון של מי שרושמת משהו לעצמה מכל דבר אחר, ואז נוגסת בשוקולד. 
נראה שהממתק תופס אותה בהפתעה מוחלטת. היא מביטה אל הרמוניה לרגע בבהלה, ואז ההתרשמות אמיתית.
"זו גם עסקה עם רוח?" היא שואלת, בעודה לוקחת עוד קוביה

"לא. חטיף ישראלי שמצאתי. קוראים לזה שוקולד סוכריות קופצות. זה האהוב עלי כרגע" היא אומרת ולוקחת גם ביס מהחפיסה נשארת עם פה קצת פתוח ככה ששומעים את הסוכריות מתפוצצות להן.

"מרתק." היא אומרת בעודה מאזינה לרעש ההתפוצצות. "ידעתי שבני אדם אוהבים לחוות צורות מבוקרות של "סכנה", אבל לא חשבתי שזה תקף גם למזון."

"זה לא סכנה. סתם מצחיק. אבל זה יכול להסביר את הנפצים המעצבנים האלה שילדים פה אוהבים" היא מצטמררת. "יש הרבה חטיפים מגניבים במדינה הזאת. ממליצה לך לקחת כסף וללכת לבדוק חנות בהזדמנות"

"אולי אני אעשה את זה." היא אומרת, מהורהרת בבירור. "אבל הכוונה שלי היא לא לסכנה אמיתית. מירב בני האדם מאוד נוטים להימנע ממנה. בדיוק בגלל זה החיים שלהם מוגנים, ומשעממים אותם. אז הם מוצאים דרכים להעמיד את עצמם בסכנה או אתגר מדומים בשביל הריגוש שמעורב ב'לשרוד', ולפעמים גם ב'למות'. למשל, הם משחקים משחקים שונים, פיזיים או דרך מחשבים שמדמים סכנה, רכבות הרים, ספורט ואפילו נפילה מבוקרת מכלי רכב מעופפים. ידעת את זה? הייתי המומה כששמעתי. הם זורקים את עצמם ממטוס, עם אמצעי הגנה שמאפשרים להם לצנוח בבטחה ואיטיות לקרקע. רק בשביל להרגיש בחיים. נכון שזה מוזר? נכון שזה עצוב?"

הרמוניה חושבת כמה רגעים "זה מוזר אבל זה הגיוני לי שהם פועלים ככה. הם ייצורים מאוד מסובכים ולא הגיוניים, במיוחד בתור מבוגרים. אולי זה הדרך היחידה שהם מרגישים שהם פורצים את כבלי האורגת שהם חיים בהם." ניכר שבני אדם מאוד מסקרנים אותה. "לא ראיתי בן אדם שנופל עם אמצעי בטיחות עד עכשיו. אבל אני חושבת שאני מבינה למה הם רואים את זה ככיף. זה לנצח את החוקים בצורה מסויימת, להרגיש חופשי ועליון"

"אני חושבת שכשמבינים אותם, הם לא מסובכים כמו שהם נראים. הם פשוט מאוד מתעקשים לחשוב שהכל מאוד מסובך, ולנסות לסבך הכל, אז זה מבלבל. 
בכל מקרה, אני מבינה למה הם זורקים את עצמם ממטוסים כאמצעי בידור. זה פשוט נראה עצוב שהם צריכים ללכת רחוק כל כך כדי להימלט מהאורגת, ולהרגיש חופשיים..."

"זה עצוב מה שהאורגת עושה להם" הרמוניה מהנהנת "ילדים חופשיים יותר, אני מחבבת אותם"

"גם אני." זורחת במערב מכריזה. "לצערי לא יצא לי להכיר מספיק ילדים, אבל אלה שהכרתי מצאו חן בעיני הרבה יותר מבני אדם בגודל מלא. זה הגיוני, כשחושבים על זה. כל יצור חי נולד עם הבנות מסוימות, ובני האדם נוטים לשכוח אותם עם הזמן. או לפחות לחשוב שהם שכחו."

"יצא לי להתקל בכמה, ניסיתי לעזור להם במה שהם צריכים."

"בילדים? איך הם היו?"

"נהדרים. קל לי לדבר איתם יותר משאר מבוגרים. כנראה קשור לזה שאני בת שמונה" את החלק האחרון היא אומרת לאחר מחשבה קלה וצוחקת.

"אני בת תשע. אבל אני לא חושבת שזה קשור לחיבה שלי לילדים. הם דומים לנו יותר לא כי אנחנו קרובים בגיל."

"אמרו לי פעם שאני חושבת כמוהם" הרמוניה אומרת, מעט עם כאב מאחורי הקול שלה.