ובחלומי... פודה החובות זורחת במערב מתיישבים לשיחה אילמת: 8.12, קיירן

זורחת במערב נמצאת בצורת הלופוס שלה היום. היא זאבה חומה עם גוונים כהים חולפים בפרוותה העבה והחורפית. גופה ארוך ואתלטי למראה, ולצווארה תלויה שרשרת חרוזי עץ כחולים, שנושאת תליון יין ויאנג.
היא מחפשת את פודה החובות.

ריחו של פודה החובות מכווין את זורחת במערב אל גבול הקיירן.
אכילס ופודה החובות גם הם בלופוס.
הוא מודה לאכילס בהנד ראש והם נפרדים.

זורחת במערב נעמדת במרחק כמה צעדים מפודה החובות. אם היא יאותת לה בצורה כלשהי שהיא מוזמנת להתקרב, היא תבוא לרחרח אותו בכשכוש זנב ידידותי של שלום.

פודה החובות נראה במצב רוח מרומם במיוחד.
הפרווה שלו מלוכלכת ממסע והוא מכשכש בזנב קלות.

נראה שהתגובה שלו משמחת אותה. היא נסוגה לאחור, מניחה כפותיה על הקרקע, מגביהה את אחוריה ומכשכשת בזנבה: מזמינה אותו למשחק

הוא מקפץ אל צד גופה של זורחת במערב ומנסה להפיל אותה עם רגליו הקדמיות.

היא נותנת לו להפיל אותה, אבל חומקת בזריזות מרשימה תחת כפותיו, מזנקת באוויר ונופלת עליו במלוא משקלה הלא-מאוד-כבד. זנבה מקשקש נמרצות לאורך כל התהליך

האאורון נותן לרגבאש ליפול עליו ואז מתחיל לרוץ ולהשתובב בין העצים. כאשר זורחת במערב מסתכלת כליו, הוא קופא ומחכה לברוח

היא נובחת, נביחה מרוגשת ומאושרת למדי, ומתחילה לרדוף אחריו.
אם פודה החובות לא יפתיע אותה או יעשה משהו אחר כדי לעצור אותה- היא תחכה לו מאחורי עץ, תקפוץ עליו שוב, ותפיל אותו לקרקע. נועצת בו מבט ישיר. שם המשחק יסתיים, ומשהו אחר יקרה, אם הוא ייתן לה לנעול איתו עיניים.

העולם מסביבם צף אל מחוץ לקיום באיטיות, כשהם שוקעים יחדיו אל תוך חלום בהקיץ.
מסביבם ישנו מצוק, מוקף בשלושה כיוונים בג'ונגל סבוך, ועמק מיוער בתחתית תהום בצד הרביעי. האוויר צלול וקריר, והשמיים בצבע תכלת בהיר של זריחה.
זורחת במערב לא פותחת את פיה, אבל קולה האנושי מהדהד בחלול בבירור.
"הבנתי שנאסר עליך לדבר. האם אתה חושב שתוכל לדבר כאן? אתה מסוגל להשפיע על החלום כרצונך, כמו שהיית שולט בחלום צלול רגיל. אתה לא חייב להשמיע קול באמצעות פיך."

פודה החובות מסתכל סביב בפליאה.
ואז מסתכל בעיניים של זורחת במערב ומניד ראשו לשלילה. מתיישב זקוף ושם כפה על חזהו. ואז מוריד אותה

זורחת במערב מהנהנת.
"אם ככה, תרגיש חופשי לתקשר באמצעות החלום שמסביבנו, ללא מילים. לא חסרות דרכים."
מיד עם סוף דבריה, הסביבה נעשית חמה ונעימה יותר. מזמינה יותר. כאילו קוראת לפודה החובות להרפות את כל שריריו, ולחוש בנוח.
"פניתי אליך כי רציתי לבקש משהו. רציתי לבקש שתלמד אותי, ואני אלמד אותך."

דניאל משתנה לאט להומיד דרך כל השלבים.
הוא נראה נינוח ומתיישב על מצע הדשא. התנועות שלו זורמות, גליות, כאילו הוא עדיין לא לבד.
הוא מסמן לגארו להמשיך

"אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד אחת מן השנייה. אני אתחיל בשאלה: כמה אתה חושב שאתה מסוגל לתקשר ללא מילים?"

הוא מצביע על עטלף שתלוי הפוך על עץ, על העטלף מסומן סימן שאלה אדום, הסימן שאלה נקרא נורמלי ולא הפוך

היא מסתכלת על העטלף ארוכות, ממש מתעמקת בנושא, ונראית מבולבלת למדי.
"מממ. פודה החובות, ייתכן שאתה עדיין מנסה לתקשר איתי בצורה מילולית, פשוט בלי מילים שנאמרות בקול רם? כי אם כן, אני חייבת לציין שלא בדיוק לזה התכוונתי, וגם שיהיה לי כנראה קשה מאוד להבין אותך."

דניאל מסמן את כף רגלו על הפה ואז מכווין אותה הפתוחה אל זורחת במערב