11.1.2018 בכניסה לקיירן: קומביה+מטיל הספק

(אפשר לקיים את השיחה הפרטית כאן)

שליו מוליך את קומביה לחדר שלו שנראה כמו מקדש טיבטי, הוא מסמן לה לשבת על המרבד בזמן שהוא מדליק כתורת.

"מה שלומך" הוא שואל ברוגע תוך כדי שהוא מתיישב מולה.

"שלומי בסדר גמור." היא אומרת, כמו מתוך מאמץ מסוים, ונראית מרוצה מעצמה כאשר היא מגיעה לסוף המשפט. "כמו שאמרתי, דרך לפה הייתה נחמדה מאוד. ושלומך?"

"אני בטוב, תודה, רציתי להציע לך הצעה לימודית שקשורה לשליטה בזעם שלך, זה מעניין אותך?"

היא נרתעת מעט, מהססת.
"מה ההצעה...?"

שליו מחייך.

"אני שמח שסיקרנתי, קודם מספר שאלות, והחשובה שבינהן תבוא ראשונה, למה יש לנו זעם?"

קומביה נראית כאילו היא מתחילה להתחרט על ההחלטה לענות, אבל משיבה בכל זאת.
"כי אנחנו לוחמים של אימא, שיניים וטפרים שלה. זעם מגן עלינו, ומחזק אותנו, אבל... הוא גם חולשה. הוא גם עונש."

שליו מרים גבה.

"אל תעני לי את מה שאת חושבת שאני רוצה לשמוע.. הזעם הוא לא עונש, הזעם הוא מתנה חזקה מאוד, כל כך חזקה שלפעמים היא מנצחת אותנו, היא מתנה שמאתגרת אותנו להפוך ליותר חזקים, כי בשביל להפוך לחזקים יותר ממנה צריך להיות מאוד חזקים, היית רוצה להיות חזקה יותר מהזעם שלך?"

"אני לא אומרת את זה כי זה מה אתה רוצה לשמוע, אני אומרת את זה כי זה מה אני יודעת." היא אומרת, ומתחילה, באופן מעט אירוני, להישמע עצבנית. "ברור הייתי רוצה להיות חזקה יותר מהזעם. הייתי רוצה להיות יותר חזקה מהכל."

"זה מה שאת יודעת.. מעניין, תשכילי אותי בבקשה, למה הזעם הוא עונש?"

"בגלל... הוא גם פוגע בנו, לא מעט. גם גארו הכי טוב בעולם, שחזק יותר מזעם שלו, שולט בו ומשתמש בו כמו בכל כלי, גם הוא היה פעם גור. גם לו היה פעם שינוי ראשון. גם הוא כמעט בטוח הרס דברים, הרס חלקים מעצמו, הרס מישהו אחר... כי זה טבע של זעם. ככה הוא עובד. פעם הוא הורס תולע, פעם הוא הורס אותך. אהבה היא עיוורת, אומרים בעברית, נכון? אז גם זעם הוא עיוור. וכוח גדול כל כך, שלא יודע ולא אכפת לו מה הוא גורם לך לעשות... איך הוא יכול לא להיות, במידה מסוימת, קללה?"

(אמשיך את השיחה, במידה ואת לא מעוניינת כבר בהמשך השיחה תגידי)

שליו בקשב רב מאוד לקסידי.

"האם העובדה שאהבה יכולה להיות עיוורת ולגרום לנו לעבור על החוק הראשון בליטני אומר שאהבה היא קללה?"

"לא." היא מזדעקת, כמו במידה מסוימת של בהילות. "מה פתאום. אבל אהבה, בטבע שלה, היא יוצרת. זעם משמיד."

שליו מחייך.

"את מבינה שיש פה בעיתיות נכון? את שופטת אהבה וזעם בסטנדרטים שונים על אף שהם אותו דבר.. הזעם איננו קללה, הקיצוניות היא הקללה, וזה נכון לא רק אצלנו ולא רק בנוגע לזעם, קיצוניות היא אם הרוע, גם כשמדובר באהבה וגם כשמדובר בזעם"

שליו לא נותן לקאסדי להגיב עדיין.

"אמרת שאהבה היא יוצרת והזעם משמיד, את מכירה את הסיפור של צופי הכוכבים על מתנות השילוש לגארו?"

"לא, לא יצא לי לשמוע." היא אומרת, וכמו תמיד כשמישהו מזכיר סיפור, עיניה נאורות.

שליו מחייך.

"גליארד אני לא, אבל אנסה לספר אותו בצורה מכבדת, בגדול, עוד לפני שהתולע נכלא והשתגע, לונה שלקחה אותנו תחת חסותה ביקשה מהשילוש לכבד אותנו במתנות, הווילד נתן לנו את הנוסיס, את החיבור לעולם הרוחני, האורגת נתנה לנו את כוח הרצון, את היכולת להתקבע למרות שינויי החיים, והתולע נתן לנו את הזעם, את הכוח להילחם גם אחרי שהנפש נפגעה, שלושת אלו הם מתנות רבות עוצמה, לא קללות, כל אחת מהן יכולה להזיק לנו במידה והיא קיצונית, מטרתנו כגארו היא לשלוט בכוחות האלו, לאזן אותם."

היא מהנהנת, וניכר שהיא מרוכזת עמוקות בדבריו.
"אז... זעם הוא מהתולע. אתה מסכים איתי, שבטבע שלו הוא משמיד."

"בוודאי, אני פשוט לא מסכים איתך עם הטענה שהטבע שלו הופך אותו לקללה, כדי באמת לשלוט בזעם שלך, עלייך להתייחס אליו כאל מתנה, כמו שהוא באמת, אל לך להילחם בזעם, להפך, השתמשי בו כדי להילחם, אחרת.. זה הוא שהשתמש בך"

"אתה חושב שאני לא משתמשת בזעם מספיק כרגע? באמת?"

"את עדיין חושבת שהזעם הוא קללה?"

"אני חושבת... יש משהו בדברים שלך, אבל אני ראיתי בעיניים שלי מה זעם יכול לעשות. זה נכון הוא מתנה, אבל הוא גם קללה. אני מצטערת אבל אף מילה לא תשנה את מה שראיתי. אני יודעת מה אני אומרת."

"מה ראית?"

"הרס, בעיקר. הרס בלי שליטה, כמו שאמרתי. פעם מופנה על תולע, פעם מופנה על חפים מפשע, פעם מופנה על עצמך."

"את מי ראית הורס?"

"התחנכתי בקיירן גדול. רואים דברים."