11.1.2018 בכניסה לקיירן: קומביה+מטיל הספק

היא עוצמת את עיניה, לוקחת נשימה עמוקה באופן כפוי.
"כי אנחנו שיניים וטפרים של אימא. זו ברכה וגם קללה. זה לא מה שאתה רוצה לשמוע, זה מה שאני למדתי בעצמי. ברכה כי הוא עוזר לנו להילחם וכי הוא כוח גדול, קללה כי הוא מרחיק אותנו מבני האדם ויכול לגרום לנו לפגוע בחפים מפשע ובעצמנו. מה הלאה?"

שליו מתיישב.

"אם זו קללה, כמו שאת אומרת, מי קילל אותנו?"

"קיללה ובירכה, באותו הזמן. לונה."

"למה היא ברחה לקלל אותנו? היא יכלה רק לברך אותנו"

"כדי לחשל אותנו? כי אי אפשר לקבל אחד בלי השני? אני לא יודעת."

שליו מתנשף קלות, עדיין יושב.

"יש לנו זעם, זו עובדה, האם הוא קללה או ברכה, זו כבר פרשנות, של מי? שלנו, מי שהתייחס אל הזעם כקללה לעולם לא יוכל להגיע לשלווה, לעולם הזמן 'ישלוט' בו, מי שהתייחס אל הזעם כברכה יוכל להגיע למצב של חיים בהרמוניה עם הזעם, של 'שליטה' בזעם."

"מאיפה החלטת את זה, שצריך לאהוב את הזעם כדי לשלוט בו? כי כשאני ניסיתי לאהוב את הזעם זה ממש לא נגמר בשליטה." היא מתחילה להישמע יותר ויותר עצבנית.

"תספרי לי בבקשה על החוויה הזו, מה זאת אומרת ניסית לאהוב אותו? מה עשית? איך זה נגמר?"

"ניסיתי לאהוב אותו, ניסיתי לקבל, אני... אני חשבתי זה טבע שלי, ככה אני אמורה להיות ושנאתי את זה אבל לא חשבתי יש דרך אחרת, רק רציתי לא להרגיש כל כך חרא כל הזמן, אז שכנעתי את עצמי ככה אני וכלום לא ישנה את זה." קולה קודר ומתוח, אך פניה מראות יותר מצוקה מכל דבר אחר. "רק ניסיתי לכוון את כל ההרס הזה ככה הוא לא יפגע בחפים מפשע, זה הכל. וזה הצליח בערך אבל זה עדיין היה דפוק רצח כי הייתי מנסה להתאבד על כל תולע אני רואה. אחרי זה עברתי עוד שלב ועוד שלב ועוד שלב, מיליון ואחת דרכים לנסות להתמודד עם הדבר הזה. ככה אני יודעת זעם הוא קללה, ככה אני יודעת אין מה לנסות לאהוב אותו כי הוא יאכל אותי בחיים. איך זה בשביל שיעור? מספיק טוב? או אתה רוצה אני אשב פה, אעשה מדיטציה, ואז אגיד לך הכל שוב?"

שליו צוחק

"אם שנינו היינו פנרירים היית מקבלת ממני כל הכבוד ואז כאפה על זה שהחלטת לשנות דרך"

שליו מרגיע את הצחוק, מבטו הופך ברגע לרציני והוא לא נותן עדיין לקאסדי להגיב עדיין.

"הכל עניין של פרספקטיבה, כל פעולה שלך יכולה להיות טובה או רעה בהתאם לפרשנות של מי שצופה בה, כל תכונה, כל רגש שלך יכול להיות ברכה או קללה תלוי בפרשנות שאת נותנת לו.. לוותר על לראות בזעם שלך כברכה בגלל חוויות קשות שקרו לך בעקבות חוסר הדרכה זה חבל, חוסר קבלה עצמית זו התחלה נהדרת להארנו"

*הארנו (למקרה ואת מושג שאת לא מכירה) - דכאון שגארו חווים, הוא חזק יותר מדכאון רגיל משום שיש לו מאפיינים על טבעיים.

"לא הכל עניין של פרספקטיבה, יש דברים הם רעים. אני עשיתי בגלל החרא הזה דברים הם אובייקטיבית רעים ואני לא הייתי עושה אותם בלעדיו. אני לא מבינה מה אתה רוצה ללמד אותי, את זעם זה יכול להיות יעיל? אני יודעת את זה, אני משתמשת בו כדי לתקוף חזק יותר ומהר יותר, אני משתמשת בו כדי להמשיך להילחם אחרי בלעדיו הייתי נופלת. אבל אני יודעת מה הוא עושה לי מתי אני נותנת לעצמי להינות ממנו יותר מידי ולא. לא לא לא. אני לא הולכת לשם. אתה לא יכול לשכנע אותי ללכת לשם."

"רע הוא בהכרח סובייקטיבי, אבל אנחנו לא נפתח את זה עכשיו, זו שיחה לזמן אחר, מה שאני רוצה ללמד אותך הוא אומנות לחימה עתיקה שעוזרת לך לשלוט, בזעם במיומנות שאין כמותה, אך בשביל להצליח בה את צריכה לראות בזעם כברכה, אם תתנהגי אליו כאל אויב את תכשלי"

"שוב, איך אני אמורה לראות זעם כברכה? איך אני אמורה לשכנע את עצמי במשהו כזה? אני למדתי על בשר שלי זה פשוט לא נכון."

"סיפור חייך גרם לך לראות בזעם כקללה, סיפור חייהם של גארו אחרים גרם להם לראות בזעם כברכה, בעקבות הראיה שלהם הם הצליחו ליצור אומנות לחימה הנותנת שליטה מלאה בזעם, בעקבות הראיה שלך הגעת למצב של חוסר קבלה עצמית ותסכול, בפרשנות אין אמת יש תוצאה, החוכמה היא ללמוד פרשנויות התורמות לך ולרכוש אותן במקום הפרשנויות המעקבות אותך"

"אבל אני לא יכולה פשוט... פשוט להחליט לראות את עצמי באופן אחר לגמרי פתאום, כי זה ייתן לי ללמוד אומנות לחימה מגניבה! אנשים לא עובדים ככה."

"מזל שאנחנו לא אנשים " אומר שלי בחיוך ואז מוסיף "את גאליארדית, אם יש משהו שאני מצפה מגאליארדים יותר מאשר כל גארו אחר, הוא ללמוד מסיפורם של אחרים ולא רק מהסיפור שלך, את באמת רוצה להגיד לי שאת לא מסוגלת לזה?"

"אבל אתה לא מבקש ממני ללמוד מסיפור של מישהו אחר, אתה מבקש ממני ללמוד מזה אתה אומר לי אם אני לחשוב ככה וככה יהיה לי יותר קל. כנראה יהיה לי יותר קל גם לא לרצות להיות אלפא, לא לרצות להשיג שום דבר גדול, ושלא יהיה לי אכפת מספיק מאוק בשביל לדבר איתך עכשיו! זה עדיין לא מי אני ולא מה אני להאמין בו. אותו דבר עם זעם, אתה מבין? אין לי שום סיבה לאהוב זעם! לא אמרת לי כלום על איך הגארו האלה מסיפור שלך אהבו בזעם שלהם, ובטח אין בסיפור גם מילה על כל מי לא הצליח ללמוד את האומנות הזו שלהם, וטבח בלהקה שלו.. אני לא יכולה ללמוד מסיפור לא סיפרת לי. אני לא יכולה להחליט סתם לאהוב משהו אני שונאת, לא יותר מאני יכולה להחליט להפסיק לכעוס מתי משהו מעצבן אותי. יש לי רגשות, אם תמיד הייתי יכולה לשלוט בהם, לא היינו כאן! זה באמת כל כך קשה להבין את זה או אתה סתם מנסה לעצבן אותי שוב?!"
פניה של קומביה סמוקות מכעס, ואגרופיה קפוצים בצד גופה, כאילו היא מתאמצת מאוד לא להרימם. בין הצעקות, שליו יכול לראות ניבים ארוכים ולבנים מבזיקים במקום שיניה האנושיות.

שליו מקשיב לכל מה שיש לקומביה להגיד, פניו הניחוחות לאט לאט הופכות לקצת יותר עצובות.

"זה מעניין, מעולם לא אמרתי 'לאהוב את הזעם', יש לך ראייה מאוד דיכוטומית, אין פלא שתחילה בחרת ללכת בדרכם של הפנרירים."

שליו קם.

"הכי קל להיכנע לרגשות שלך, הדרך שאני מציע לך לא תקל עלייך, להפך היא תהיה קשה, השיחה הזו היא החלק הכי קל בה וגם פה את נכשלת(נכשלת זמן הוו לא עבר).. הגארו האלו לא אהבו את הזעם שלהם, הגארו האלו הבינו שהם לא יכולים להאשים את הזעם שלהם במעשים שלהם, כמו שאדם שיכור לא יכול להאשים את האלכוהול על מה שעשה, אפילו אם הוא לא זוכר מה הוא עשה, הגארו האלו הבינו שבכל רגש יש בעייתיות כאשר הוא קיצוני, הגארו האלו הבינו שהרגשות שלהם זה רק חלק מהם ולא כל כולם, ושכמו שאפשר לשלוט בידיים שלנו כך אפשר לשלוט ברגשות שלנו, להחליט שאת לא יכולה משהו זה הכי קל, זו בריחה, חשבתי שאמרת שזה לא מתאים לך, אבל כנראה שבמבחן האמת את מעדיפה את ללכת על מה שהכי קל.. חבל."

שליו מסתובב לכיוון חדרו ומתחיל ללכת.

"אתה תלמד את אוק?" היא שואלת מאחוריו בשקט.

שליו מסתובב אליה.

"זה ידע שהשבט שלי לא נוטה לחלוק אם כל אחד, בתיגר מולי זה היה נראה כאילו את מבינה מה אני מנסה להגיד, זה שימח אותי, וזו הסיבה היחידה שנכנעתי, הבנתי שהזעם הוא אתגר גדול במיוחד אצלך וטעיתי לחשוב שיש בך את הפוטנציאל לנצח את האתגר הזה"

"בתיגר היית הגיוני!" הוא מסננת את המילים, בקול שנשמע כמו נהמה מתגלגלת. "אל תגיד לי באיזה אתגר אני לא יכולה לעמוד. אני עומדת פה ומקשיבה לך אומר את דברים האלה וכמה אני רוצה להרוג אותך אתה עדיין בלי שריטה. אתה לא תפיל אותי בפח הזה פעמיים, אני יודעת מה אתה עושה. אתה מנסה לעצבן אותי אבל אני לא מתעצבנת." היא אומרת, עצבנית. "אני רק רוצה תלמד את אוק את מה שאמרת. זה. הכל."

"השיחה הזו לא נועדה לעצבן אותך, את פשוט מומחית בלהתעצבן אז זה מה שקורה" שליו צוחק לרגע ואז חוזר להיות רציני

"למזלו של אאוק, הדברים שאלמד אותו תלויים באאוק לא בך, לך יש עוד דרך ארוכה ולצערי את יהירה מכדי להבין את זה"

"אבל, אתה אמרת! אמרת שתלמד אותו רק אם אני אקשיב לך!"

"א. לא הקשבת לי. ב. מעולם לא אמרתי את זה."

היא נראית מבולבלת לרגע, ואז פניה מתקשחות.
"זה לא משנה. אני לא צריכה לקחת את החרא הזה ממך. לא אמרת שום דבר מועיל בכל השיחה הזו וכנראה גם לא הקשבת לי יותר מידי. אני אתמודד עם האתגר הזה לבד, או עם העזרה של מישהו פחות asshole, ואתה עוד תראה. אתה עוד תראה איך אני אצליח."
במילים אלו, היא מסתובבת והולכת בכיוון ההפוך ממנו. צעדיה רועמים, גבה זקוף, וידיה רועדות מרוב הרצון להכות משהו.