11.1.2018 בכניסה לקיירן: קומביה+מטיל הספק

שליו מתנשף.

"יש איזה משפט בעברית, אני דיי בטוח שמקורו מגיע מאנגלית: 'אקדחים לא הורגים בני אדם, בני אדם הורגים בני אדם' האם יצא לך לשמוע אותו?"

"בטח, trump voters אוהבים לזרוק אותו לאוויר. אבל זעם הוא לא אקדח. אקדח לא יכול לגרום לך לעשות ככה או ככה, הוא רק כלי. זעם נכנס אל תוכך ומשנה את מי שאתה, זה לא אותו הדבר."

"אם איי פעם רצחת חף מפשע באמצע התקף פרנזי זאת את שרצחת אותו, לא הזעם, השלב הראשון בהבנה איך לשלוט בזעם הוא ההבנה שאת אחראית עליו, כמו על כל רגש אחר, את אחראית על כל הפעולות שאת עושה כשאת נותנת לרגש לשלוט בך, לא משנה איזה רגש, זעם כמו אהבה."

הטון של שליו הוא טון קר וכשהוא אומר "את" הוא מדגיש את כולו ומצביע על קאסדי, ככל שהוא מדבר ככה הטון שלו הופך למתריס יותר ויותר.

פניה מחווירות. ככל שדבריו ממשיכים ההלם מתגבר ומתגבר, עד שהיא לבנה כסיד. לרגע היא נראית כמעט אבודה בתוך ההלם הזה, כאילו מטיל הספק פשוט התעלם מלוחות על גבי לוחות של שריון ודקר אותה ישר בלב. לוקחות לה כמה שניות למצוא משהו, כלשהו, שיגן עליה. היא נעמדת בחדות.
"אם אתה חושב זעם הוא כמו אהבה, פרנזי הוא כמו כל רגש אחר, אתה לא מבין זעם בשיט. זעם הוא לא מתנה. אנחנו לא מפלצות. אם זה מה אתה רוצה ללמד אותי, אז אני לא רוצה ללמוד ממך."
כמעט כאילו זהו חלק מההגנה שלה, היא לא נותנת לו שנייה יחידה להגיב וממהרת לצאת מהחדר בצעדים רועמים.

"גורה..."

שליו אומר בקול חלש אך נשמע בזמן שמניד את ראשו.

היא עוצרת לרגע ביציאה. הוא יכול לראות את ידיה נקפצות לאגרופים, את גופה מתקשח, אך במקום להגיב היא רק הולכת מהר יותר. למצוא עץ חסר אונים לפרוק עליו, אולי.

שליו יוצא מהחדר וקורא לאאוק להיכנס.

כמה דקות לאחר שקאסידי יוצאת בעצבים מהחדר ואוק נכנס הוא יוצא גם הוא, יחסית רגוע, וחפש אותה בנחת.

היא יושבת מתחת לאחת החומות, פניה בידיה ומעליה יש מקבץ סדקים חשוד באבן המתפוררת. כאשר היא מבחינה באוק היא מרימה את ראשה, ומחייכת אליו חיוך שקשה לדעת אם הוא אמיתי או מזויף.

הוא מושיט לה יד, מחכה שהיא תגיב.

היא מושיטה לו את יד שמאל ומושכת את עצמה לעמידה.
"היה בסדר?"

"אה... כן. די מעניין. למרות שהוא מנסה להיות כמה שיותר מעצבן יש לו הרבה ידע לחלוק." אומר לה אוק, ואז לוחש: "והוא ממש מנסה."

"הוא מטומטם, אל תיקח אותו ברצינות עד הסוף. מה הוא אמר לך?"

"שהוא רוצה ללמד אותך אמנות לחימה כלשהי. אבל אם תנאי."

"זה... רעיון... סביר. מה התנאי?"

"שאת חוזרת לדבר איתו היום ומקשיבה מה יש לו לומר. ואני אוסיף: אל תתני לו לראות שהוא מעצבן אותך, זה מה שהוא מחפש."

היא נראית עצבנית מאוד.
"אני לא מאמינה שהוא עירב אותך בזה..." היא מסננת בתיעוב, ואז נאנחת. "כמה זה חשוב לך, ללמוד ממנו?"

הוא לוחש לאוזנה "את יודעת.... כל שבט מתייחס אל הליטאני אחרת, זה כמו שאומרים שאדומי טפרים החליפו את החוק על לאכול בני אדם בחוק גומה לגבי זאבים, או משהו כזה... לאוקטנה לעומת זאת יש כלל שאומר: 'אסוף ידע בכל אשר אתה נמצא'".
ואז הוא אומר בקול רגיל, "סו יס, זה חשוב לי מאוד."

שליו מופיע מאחורי קומביה עם חיוך.

"יופי! אז שנלך לסיבוב?"

שליו לוקח את ידה של קאסדי ומתחיל ללכת.

כל שריריה נדרכים כאשר הוא נוגע בה. היא נראית כאילו היא צריכה לגייס כל טיפה של שליטה עצמית אשר קיימת בה כדי לא לדחוף אותו בכוח. אך אז היא מביטה ארוכות באוק, נאנחת, ועוקבת אחריו בכניעה.

הוא גורר אותה בלי לדבר איתה עד שהם יוצאים החוצה, ברגע שהם יוצאים הוא עוזב את ידה ומסתובב אליה כך שפניו מול פניה.

"רציתי להציע לך הצעה לימודית שקשורה לשליטה בזעם שלך, זה מעניין אותך?"

"לא. לא ממך. אני חושבת שהבהרתי את זה."

"אאה! אני חשבתי שזה השתנה, טוב בסדר להתראות"

שליו חוזר לכיוון חדרו.

"לא, נו, שנייה!" היא תופסת אותו כשהוא פונה ללכת. "כן, בסדר? כן. זה מעניין אותי."

שליו מסתובב אליה מבטו קצת מופתע וקצה חיוך אולי ממזרי על פיו.

"אני שמח שסיקרנתי, קודם מספר שאלות, והחשובה שבינהן תבוא ראשונה, למה יש לנו זעם?"