25.11.18, 01:30, הבקתה

"קולקי?" הוא מטה ראשו הצידה מעט: "על שם האל או על שם הפרח?" הוא שואל את הגורה.

קולקי מנופפת לשלום בתנועה קטנה. היא נראית מאוד שקועה במחשבות.

"קולקי?" הוא מנסה למשוך תשומת ליבה.

היא מרימה את ראשה, כאילו רק עכשיו שומעת.
"אה. כסף."

"באיזו שפה?"

"של המשפחה שלי."

"מאיזו משפחה את? שבט?" הוא שואל.

מסתכל על שני הגורים שמתקשקשים להם, בוהה בהם בשקט.

"אוקטנה." היא משיבה בפשטות, ואז מוסיפה, "שושלתו של רואה מבעד לאפלה, תיאורג' מחנך לאוקטנה, שומר הביין."

"Pawe-neé? Shosho-ne? Rankenanowâ?"
הוא שואל במבטא אינדיאני/הונגרי.

לגורה בלבד:

היא ממצמצת כמה פעמים, ונראית מאוד מופתעת. היא עונה בחזרה בשפה לא מוכרת בעלת צליל ילידי כללי.

לגור בלבד:

הוא צוחק בקול: "אני טיפה חלוד..." והוא חושב רגע לפני שאומר לאט ובבירור במאמץ:

לגורה בלבד:

קולקי נראית מתלהבת למדי כשהיא עונה חזרה.

לגור בלבד:

"לא." הוא אומר בשקט עם חיוך קל של ניצחון. הוא מוציא ספר מאחורי גבו. זהו ספרון קטן בצבע אדום מלכותי, עם כיתוב קירילי זהוב עליו, דפיו ישנים ויש לו ריח של ספר ישן.

לקוראי רוסית:

קולקי עדיין מדברת בשפה הלא מוכרת שלה.

לגור בלבד:

"ספר." הוא עונה בעברית:
הוא פותח את הספר ואומר:
"האותיות עליו הן רוסית. שפת השבט שממנו באתי."
והוא מקריא מן הספר:
"ובקסם שובה,
כמו מלאך משמים, -
חזון טהור, צעיר,
בא לפני עיני החולמות;
כמו רעלה, מסך מנצנץ,
הסתירו פניה ממראה,
ובעודנה השפילה מבטה,
מטה אל הקרקע." הוא מסיים בטון נוגהה.

קולקי מקשיבה. היא ממצמצת כמה פעמים במהלך ההקראה, אך לא מוציאה הגה עד שהוא מסיים. ואז היא שואלת, בקול חלוש,
"ומה זה?"

"מה?"

"מה שאמרת. מה זה?"

"שירה. זו דרך לארגן מילים כדי לתת להן חריזה ולהגדיל את המשמעות שלהן. להפוך את המסר ליותר ברור ויותר נעים לאוזן.
כמו למשל בעברית:
*נשלח מנוקד במיוחד בשבילכם כדי שיהיה יותר ברור על ההטעמה שלו*

לֹא רִגְעֵי שְׁנַת, טֶבַע, וַחֲלוֹמוֹת יִמְתָּקוּ,
רַק רֶגֶשׁ בְּךָ אֶרְאֶה וְסַעֲרוֹת הַקְּרָב:
עַל מְרוֹם שִׂיא הָרֶיךָ וּבְמִכְרוֹת עָמָקוּ,
בִּתְהוֹמוֹת הַיְּשִׁימוֹן וּבְצֵל חֶבְיוֹן עָב."

מהבט של תאונת רכבת זז מגור לגורה כשהם מדברים בשפה הלא המוזרה שלהם, הוא לא נראה מוטרד מזה אם העיניים שלו מחליפות צבע מספר פעמים במהלך השיחה.
בשלב מסויים הוא מחליט לשכב על הקרקע ולעצום את עיניו אבל האוזניים שלו נשארות זקופות.

"אני לא חושבת שזה הופך את המסר ליותר ברור." היא אומרת, חושבת רגע, ואז מוסיפה: "אני מכירה שירים. אבל אחרים מאוד."

"כגון?" הוא שואל.

"של טקסים, בעיקר."

"או!" הוא אומר בפליאה.