קיאן והפירדה

נער בן 17, לבוש בגופייה עליה מצוייר אריה שואג, מכנסיים קצרים ומגפיים צבאיות אדומות מידה 43. ניתן להריח ממנו וויסקי וריח של בוץ. הוא מזמזם לו שיר ומחפש אחר סנואו.

הוא מוצא אותה בדיוק מגיעה

הוא נעמד מולה ומסתכל עליה.

"שלום"

"מטיס," קיאן מאשר את קיומה. "בואי נשב, נדבר."

סנו מהנהנת, ונותנת לקיאן להוביל

"כפיאנה בספט, אני מצפה להכיר אותך." קיאן אומר ויושב בצריף. "איפה נולדת?"

סנו מחייכת קלות ומתיישבת "בספט -שקרכלשהו- באמריקה, אני חושבת. לא נשארנו שם הרבה זמן, עברנו ממקום למקום"

"את ואמא שלך?" קיאן שואל כדי לוודא שזה נכון.

"כן, נכון. אבא שלי מת"

"לפני או אחרי שנולדת?" קיאן שואל אותה. הוא מאוד ענייני.

"ממש אחרי. הוצא להורג"

"משונה. מטיס שמכירה את אמה אך לא את אביה." קיאן מעיר, "למה נדדתם? העיפו אתכם מספטים אחרים?"

"חלק מהעונש של אימא שלי. היה עלינו לנדוד מספט לספט, ועליה לספר על חטאה, להסביר מה לא עושים. כמובן שספטים גם שמחו לאכלס כמה שפחות מטיסים בסופו של דבר"

"עונש ראוי." קיאן פוסק לבסוף, "היא חינכה אותך?"

"עד השינוי הראשון שלי וגם קצת אחרי. כגורה קיבלתי חינוך מפילדוקס בספט בהוליווד" עונה "אתה מכיר את אמריקה?" מתעניינת

"קצת. אמא שלי מטקסס." קיאן אומר לה, "הוליווד זה המקום שמייצרים את הסרטים, נכון?"

"כן, נכון. אתם גדלתם בלי טלוויזיה ומחשבים?" מתעניינת

"כן." קיאן מאשר את דבריה. "זה דבר מיותר ומבזבז זמן. תורם למפעלים ואורגת שמוקמת באזורים מלאי ווילד. הופך אנשים לבנאלים. אמא שלי הביאה דיסקים וטלוויזיה מאמריקה ראיתי 5 סרטים ואז זרקנו את זה."

"כן, זו דרך טובה לבזבז זמן כשאתה יכול לעשות דברים אחרים" מסכימה

"הצורה בה בני אדם רואים אריות, מגעילה אותי.פרצופו מתעוות בגועל מהול בזעם. "מי חינך אותך?"

סנו נותנת את שם המעשה של המחנך האחרון שלה. זה לא מישהו ידוע במיוחד אז אני אבדוק אחר כך אם לעדן עוד כתוב את השם שלו.
"אני חושבת שהם בעיקר משתמשים באריה לסמל דברים אחרים" סנו מנסה להיזכר במעט הpop culture שלה

"הם מטומטמים, לרוב. הסרט הטוב היחיד שלהם היה על הרסנות הטכנולוגיה." קיאן אומר לה, הוא לא מחכה לתגובה בעניין. "מה היה טקס החניכה שלך?"

סנו מזדקפת ונכנסת למוד מספר סיפורים
"אחרי שהכנתי מנחה, אחרי שסיפרתי את האגדות, אחרי שהרגתי פומור, הגיע החלק המרכזי באמת: המבחן של האייל. התכנסנו, אני, אימא שלי, המחנך שלי ועוד כמה פיאנה מהספט, והם זימנו את האייל הלבן.

האייל הלבן הגיע והסתכל עלי - ידעתי שאני צריכה להיות מוכנה לרוץ. השתניתי ללופוס, והאייל הלבן פתח בריצה. רצתי אחריו, אל תוך האומברה, עמוק יותר ויותר בדרכים שלא הייתי יכולה למצוא בלעדיו, עד שהוא הביא אותי לממלכת האייל; ונעלם.

בתור פיאנה ותיאורג' אתה בטח לא צריך אותי שאתאר לך את ממלכת האייל - את היער הבראשיתי הנקי והצח, את העצים הגבוהים, את עליהם הירוקים נהנים מאור השמש הקייצית, את בעלי החיים הקטנים.. אבל בדיוק כשהתחלתי לספוג את כל זה נשמעה צרחה מחרישת אוזניים; צווחה נוראית, מצמררת, שהניסה את כל בעלי החיים, רצים במהירות הרחק ממקור הצעקה, מבוהלים. החלטתי לבדוק מה מפריע את שלוותו של היער.

התקדמתי לכיוון מקור הרעש. ככל שהתקרבתי, כך היער התרוקן מחיות, נהיה שקט מלבד צווחה מידי פעם. הלכתי בעקבות הקול עד שהגעתי לפלג קטן עם מים מפכפכים, בתוכם זורם גם נוזל אדום. דם. עקבתי אחרי הדם, במעלה הנחל, למצוא את המקור שלו. כשנשמעה עוד צרחה היא אישרה את מה שחשבתי: מקור הדם הוא מקור הצעקה.
הלכתי עד שראיתי את המקור. זה לא היה קרב, זה לא היה ציד. זו הייתה אישה, חיוורת, עם שיער שחור ארוך, רוכנת מעל הנחל ושוטפת במימיו קרביים. ידעתי מיד: זו באנשי, ואלה האיברים הפנימיים שלי שהיא רוחצת. זיהיתי את הסימן מהאגדות: זה סימן שהמוות שלי קרב.

התחלתי לחשוב- בקרינוס או היספו אני אוכל לחצות את הנחל בקלות, אולי לקפוץ לצד השני - אבל בשביל מה? הבאנשי היא לא תולע. הבאנשי היא סימן לרעות, אבל היא רק השליח. היא מבשרת על מוות, לא גורמת לו. היא הסתכלה עלי וצרחה שוב, כל כך חזק שהאזניים שלי נפגעו. הגעתי להחלטה. השתניתי להומיד, בצד שלי של הנחל. יצרתי איתה קשר עין. אמרתי שלום.
הבאנשי צעקה שוב, צעקה מחרידה, כואבת, אבל הפעם שמעתי בתוך הצעקה, אולי בתוך הראש שלי, מילים. עניתי לה, והיא ענתה לי.
"מה את עושה פה?" היא שאלה. "אני באתי אחרי האייל הלבן" עניתי. "לדבר איתי?" היא שאלה, מופתעת. ברקע הצעקה שלה נמשכה ונמשכה, האזניים שלי התחילו לדמם. "כן. הגעתי לפה ושמעתי אותך. ראיתי את החיות בורחות. רציתי לבדוק מה קורה" עניתי לה, מתעלמת מהכאב. "האייל רוצה שאני אחזור לחיות תחתיו, בברוד שלו? והוא שלח אותך לשכנע אותי?" היא שאלה במעין זילזול. הבנתי שכן, יכול להיות שזו המשימה שלי, זה הגישור שעלי לעשות. "אין לי למה לחזור. הגארו שונאים אותי, לא מכבדים אותי" היא אמרה, והפתיע אותי בדבריה. "מה פתאום?" עניתי לה "למה שתחשבי דבר כזה?". "אני מבשרת על המוות" היא ענתה לי "אף אחד לא רוצה לפגוש אותי, אף אחד לא רוצה לראות אותי. שונאים אותי". ידעתי שאני צריכה לשכנע אותה אחרת. "כן, את מבשרת על המוות, וזה בדרך כלל לא סימן טוב. אבל זה חשוב, ובטח שזה מכובד" התחלתי להסביר "המוות בקרב הוא הסוף של כל גארו. אנחנו יודעים שזה יקרה, גם אם אנחנו רוצים שזה יקרה מאוחר ככל הניתן. גארו רוצים למות בכבוד, בקרב, ולדעת שהם ימותו בקרב בקרוב זה דבר מעציב, אבל גם משמח. זה מרתיע, אבל זה לא בהכרח רע" שטחתי את הטיעון הראשון. היא לא נראתה משוכנעת במיוחד, אבל עדיין מופתעת לטובה שאני מדברת איתה, שאני מנסה לשכנע אותה, שאכפת לי. "אנחנו יודעים שאת לא גורם המוות, אלא רק מבשרת עליו. את לא הורגת אותנו, את לא אויב. את לא לוקחת, את נותנת. את נותנת לנו ידע. בזכותך, לוחם יודע שהוא הולך ליפול בקרוב. הידיעה הזאת יכולה להעציב, אבל היא ידיעה - וידע הוא כוח. גארו שיודע שהוא הולך למות יכול להתכונן לכך. להכין את עצמו, להכין את המשפחה, הלהקה, הקין. גארו שיודע שהוא הולך למות יכול לטהר את עצמו לפני, להיפרד מהאנשים החשובים לו, לחגוג את החגיגות האחרונות שלו עד הסוף. לגארו שמגיע לקרב מוכן, חמוש בידע הזה, בלי הספק, יש כוח. יש לו את הכוח להשלים את גורלו בצורה הטובה ביותר. הוא שלם עם המוות שלו, בלי פחד או חרטה שירתיעו אותו. התפקיד שלך חשוב, ויש לך מקום חשוב תחת האייל ובליבם של הפיאנה. את עוזרת לנו, ואנחנו מעריכים את זה"

הבאנשי השתתקה לרגע, חושבת. המילים הגיעו אליה, אבל לא שכנעו אותה עד הסוף. היא קיבלה הערכה, דאגה, אכפתיות, זה הפתיע אותה. "אולי יש לי מקום" היא אמרה, ספקנית "אבל אני עוד לא בטוחה" וכשהיא אמרה את זה ראיתי את האייל הלבן עובר בין העצים, מעט מאחוריה. הבנתי שהמבחן שלי נגמר, שזה הזמן שלי ללכת.
"אז אולי בפעם הבאה" אמרתי לה. האייל התחיל ללכת, ואני רצתי אחריו, החוצה מארצות האיל ובחזרה לקיירן."

"נכשלת." קיאן אומר וניחוח של זעם מתגנב לקולו. הוא מסתכל במבט רושף על הפירדה שמולו. "האייל קיבל אותך מרחמים."