29.1, אל אבקת חשמל תשוב

"ולחשוב שהגעתן כל הדרך מחדר קטן שם לאותו קאיירן בישראל, חתיכת סיפור יש לשתיכן.
והאלפא הקודם, מה עלה בגורלו?"

החיוך שלה נמחק באחת. "תקוע בספט אנקרה."

"מה זאת אומרת?"

"סיפור ארוך." אשלין עונה ביובש.

"תסכימי לספר לי אותו?" הוא מבקש במבוכה.

היא שותקת לרגע, נאנחת ואז מהנהנת. "כן." היא שותקת לעוד רגע ומתחילה. "בליקוי הירח לפני חמישה חודשים היתה מתקפה גדולה על הקיירן. נודע לנו עליה מראש, ובמסגרת ההכנות יצאה משלחת לספט אנקרה, להביא תגבורת. במשלחת השתתפו קול המצודה, האלפא שלי ואני. הם הסכימו לעזור לנו - בתנאי שהאלפא שלי ישאר שם בינתיים. לא היה זמן או כוח מיקוח להתווכח על זה. והנחנו שזה זמני. במהלך הקרב, אחד אחרי השני, הטוטמים של הלהקות השונות נעלמו. והחליף אותם וויפרוויל." היא חורקת שיניים וממשיכה. "חטפנו זיהום תולע רציני, מן הסתם. הקשר הלהקתי שלנו נותק. אבל גם כשהצלחנו להעיף אותו מאיתנו, גם אחרי הקרב, הקשר לא חזר, וינשוף לא חזר. הטלפון של מבשר הסערה היה מנותק. לא הבנו מה קורה. אז ברגע שהעניינים נרגעו מספיק בקיירן יצאנו לשם שוב - עונה לבאנשי ואני."

מבטו מרצין, הוא מהנהן.
נראה שיש לו מה לשאול אבל הוא שותק, לא מפריע להפסקת חשמל בסיפורה.

"הם לא אהבו במיוחד את זה שהאורח המכובד והלגמרי-לא-בן-ערובה שלהם חטף זיהום תולע משום מקום. חשדו שהוא מרגל. הם... הם עשו עליו טקס כלשהו." היא אומרת וחורקת שיניים שוב. "אני לא יודעת איך זה עובד בדיוק. אבל הוא חייב להישאר שם עכשיו. ניסינו לדבר איתם, אבל - שתי גארו בודדות, מספט קטן ומסכן, שהרגע סיפרו להם שכל אחד ואחד מהלוחמים שהם שלחו אלינו נהרג או נפל לתולע..." היא עוצרת שוב לנשום. "אז זהו. הוא שם עכשיו. הוא בסדר. זה מה שחשוב."

"אני מבין... וכמה זמן הוא יהיה צריך להישאר שם?"

"אני לא יודעת."

"אני... אני לא בטוח ממש מה לומר.
אבל לפחות שתיכן הצלחתן להמשיך הלאה ולמצוא לכן בית חדש."

היא מהנהנת. "כן."