03.02.2019, ערב, קאירן, אסלן+איילין

"כדי ללכת קדימה לפעמים צריך ללכת אחורה." הוא אומר לה בחיוך קטן: "אם לא מפעילים לחץ, אבן לא הופכת ליהלום."

זה גורם לה לפרוץ בצחוק לכמה שניות "... אני יושבת פה חצי שעה ומנסה להקשיב לך ומכבלת תשובות של כן ולא אבל ברגע שמפסיקה לשאול אתה שולף פואטיקה לוגית?" היא מרכינה את הראש ומנענעת אותו לעצמה במין פליאה מעורבת בשעשוע. אחרי עוד כמה שניות היא נרגעת ומשירה אליו מבט. רצינית "אצל לופוסים תשובות פשוטות זה מספיק. הומידים לעיתים נדירות עובדים ככה. להסביר את זה בצורה מעשית, אם אתה רוצה להתקרב אל אדם אחר, או לשמור אותו נינוח ומעוניין בשיחה, תשובות ישירות ומינימליות לא מספיקות. הצד השני צריך להרגיש שאתה משתף כי אתה רוצה - כי השיחה חשובה לך, כי חשוב לך שהצד השני מקשיב. אולי קשה להבין את זה ככה. ננסה להדגים. שאל אותי שאלה שדומה לאלה ששאלתי אותך".

"את מביטה באופן משונה על שלשלאות מנופצות." הוא אומר בנינוחות: "מדוע?"

(נעשה בתיאום עם בליץ)

"אני לא" היא עונה בקול חסר רגש, הבעת פנייה אטומה. נראה שאסלן חש לא בנוח עם התגובה הזו, הוא נע קצת אחורה, מתרחק מאיילין.
לאחר שעושה את זה היא מחייכת אליו חיוך מרגיע "זו ההרגשה שהייתה לי רוב השיחה ממך. מבין מה זה גרם לי לחוש אי נוחות ולא לרצות להמשיך בשיחה? עכשיו הענה בצורה אחרת"

היא נשענת אחורה כאילו כדי להתחל את המענה.
"אני מסתכלת מוזר על דימפנה? אני לא חושבת שאני מסתכלת עלייה מוזר... היא האלפה שלי, ומישהי שאני איתה ביחסים טובים עוד מן העבר. אני מאוד מכבדת אותה וחושבת שהיא אלפה נהדרת. למה אתה חושב שאני מסתכלת עלייה באופן משונה?
הנה, זו דרך נוספת לענות על שאלה בצורה שמשתפת את הצד השני. אני עונה לא רק על השאלה, אלה גם על השאלה שמאחוריה - אתה שאלת למה אני מסתכלת על דימפנה משונה, אבל מאחורי זה רצית לדעת מה אני חושבת עלייה ומה היחס שלי אלייה גם אם לא שאלת את זה ישירות. אני מעוניינת בשיחה ובהכרות איתך, ולכן בחרתי להוסיף את המידע הזה. גם היה חשוב לי לדעת למה שאלת את השאלה, גם כי אני רוצה לדעת איך רואים אותי מבחוץ, וגם כי דעתך חשובה לי. אז השמכתי את הדיון בשאלה משלי אלייך"

"או...קיי..(°_°)" הוא אומר בבירור מבולבל:"אז מה את מרגישה כשאת רואה אותה?"

"היא בת להקה. היא משפחה. זה מרגיש נכון שהיא בסביבה, יותר בטוח. היא גם האלפה שלי ודעתה חשובה לי, אז אני רוצה שהיא תהייה מרוצה ממני וגאה בי. מה בלבל אותך במה שאמרתי מקודם?"

"אני עונה לא רק על השאלה, אלה גם על השאלה שמאחוריה - אתה שאלת למה אני מסתכלת על דימפנה משונה, אבל מאחורי זה רצית לדעת מה אני חושבת עלייה ומה היחס שלי אלייה גם אם לא שאלת את זה ישירות." הוא מצטט אותה מילה במילה.
"אני מאמין שיש פה נסיון ניתוח של תוכן סמוי - דבר אשר לא אני שמתי בפי או באוזנייך." הוא אומר בחביבות. "כאשר שאלתי את השאלה שלי התכוונתי אליה בלבד, לא לרמוז דברים אחרים. אך אם כבר אז כבר... אתן קרובות משפחה, או שמדובר במטאפורה?" הוא שואל בעניין.

"יכול מאוד שטעיתי בכוונות שלך, זה נכון. אבל ניסיתי. בדרך כלל אם מישהו טורח לשאול הוא יעדיף לדעת יותר מאשר פחות."
(האם החביבות שלה נראית מודעת לעצמה ומאולצת בגלל השיחה או שזה מרגיש אמיתי?)
איילין צוחקת. " אם תלך מספיק אחורה כולנו קרובי משפחה בספטים באירלנד. אבל כן, אני ודי קרובות משפחה. סבתא שלי מצד האמא אחות של סבתא שלה. אני גם קרובת משפחה של קיאן ורוהאן, למרות ששם הקירבה המשפחתית רחוקה יותר."

"הא, בנות דודות מדרגה שנייה?" הוא אומר בפליאה: "יותר קרוב משציפיתי. כל השבט שלכם כזה?" הוא שואל בתמיהה.

נחרת צחוק. "ממש לא. אבל זה נכון שהקרבה זו בעייה שמודעים אלייה. הגארו לרוב נשארים בספט, וגם הקין הקרוב ביותר להם או אלה שעובדים באזור. אבל רוב הקין חופשי לעבור בין כפרי פיאנה אחרים, להתערבב... יש כאלה שאפילו טסים למדינות אחרות. הקין שלנו מאוד אצמעיים" היא אומרת בגאווה. "איך היה המקום שאתה גדלת בו?"

"שקט, רגוע, מעבר לאחוזה הכפר הקרוב היה שעה במסוק, היו בו בערך מאה אנשים. אני הכי נהנתי מהאגם הגדול." הוא אומר, Romanticising.

"זה נשמע יפיפה. אבל לא היה לך בודד?"
ואז קצת בדיליי "היה לכם מסוק פרטי?" היא שואלת בפליאה

הוא בא לענות כשהיא שואלת על המסוק ואז הוא עוצר לשנייה, שואף בונושף ב'אוי לא', ואומר:"מסוקים, מטוסים, מכוניות פאר, וצבא פרטי של סייבורג-נינג'ות." הוא נשמע רציני.

היא קצת בהלם ובוהה בו במבט של *אתה לא יכול לזרוק את זה עליי בךי להסביר* מה דיוצא לה בקול חלש מהפה זה "סייבר נינג'ות?..."

"כן..." הוא אומר עם גבה מעט מורמת נוכח פרצופה: "שדרוגים ביולוגים, בדומה לתאונת רכבת. נינג'ות... טוב - למעשה זה מדוייק. הם אכן נינג'ות."

..."אבל אמרת שהמשפחה שלך לא יודעת על הגארו? לא ידעתי שאפשר לעשות דברים כאלה בלי עזרה רוחנית...או קסם?... "

"טכנולוגיה." הוא אומר ומחקה את המים של בובספוג עושה 'מג'יק'

איילין מטה את הרש הצידה בצורה דיי זאבית של תהייה. "אז... מה ההורים שלך עשו שהיו צריכים... נינג'ות.. טכנולוגיה?"

"צבא פרטי. אבא יצרן וסוחר נשק." הוא מסביר, מורבידי בן רגע, נראה שהוא אפלולי יותר, מילולית, הצל שמצחו מטיל על עיניו מודגש יותר.

הפנים של איילין מתקדרות גם "...הוא פגע בך?"

הוא אומר בזהירות חשודה: "תגדירי.... פגע..."

"... יש הרבה דרכים לפגוע" היא אומרת בטון כבד שלתוכו מסתנן כעס דק. היא מפנה את מבטה מאסלן. "הגרועות מביניהן אפילו לא כוללות מגע. אבל משאירות צלקות באותה המידה"

נראה שהיוצרות התהפכו, הוא אומר, לא שולח ידו קדימה אפילו, "אם את תרצי לדבר על זה, אני אקשיב. אם תרצי, אעזור כמה שרק יתאפשר. ידי כבולות אך אוזני פתוחות." הוא מדבר בקול עדין, רך, עיניו הירוקות אפורות מקבלות את צבעם של עננים הממטירים גשם אביב.

היא מסתובבת לכיוונו. מופתעת מהמילים שלו, אבל עוד יותר מההבעה. נמרח על פנייה חיוך גדול ורחב, כזה שרואים בו שיניים והעיינים שמחות. " תודה אסלן... זה.. נדיב מאוד מצידך. אם תרצה, אני פה גם. ידיים כבולות או לא." (נראה שהיא באמת מתכוונת לזה)

היא נאנחת. "אני... אספר לך סוד. אבל אבקש שתשמור אותו לעצמך. זה בסדר?"

"אמם...." הוא אומר ומסמיק: "כן... כן. בסוד."