נזכור את הלב הקפוא - 19.04

לפני שיוצא חזרה צפונה, אדם מתעכב לחפש אחר איילין בקאיירן, תוך כדי שנשמר לאזור האורחים בלבד.
״זיכריני מביאת התקווה.״ יקרא לכיוונה. הוא יצקרב, ושפת גופו תבקש לשים יד מנחמת על כתפה, ״לא צלחתי לתת לך כתף לפרוק עליה את מכאובייך במהלך המוט.״, הוא אומר, נושא חיוך מריר.

היא נראית מופתעת שניגש אלייה "או... היי קול מרום. אני מודה לך שניסית. אבל באמת שאין לך על מה להתנצל, זאת פעם ראשונה שנפגשנו אין לך שום חובה כלפיי"

דבריה לא יושבים עמו טוב במיוחד, והוא מעקם את גבותיו. "את מדברת שטויות.", הוא נראה פגוע, בכנות, לכמה רגעים ואז צוחק
"זה פשוט ש.... זה פשוט שאני חושב שהחובה של כולנו היא להיות ערבים אחד לשני כמה שאנחנו יכולים. לפחות כמה שנוח לנו."

האי נראית קצת מבובלת מאי הנעימות שלו, היא מעבירה משקל מרגל לרגל באי נוחות. "אני לא יודעת כמה אני מסכימה עם זה... אני כן הגן על הגארו בספט והדאג לשלומם, אבל אני לא רואה את זה כמקומי לצאת מגדרי כדי לנחם או לדאוג לכל מי שאני רואה. אני חושבת שחלקם הגדול אפילו היו רואים בזה חוצפה, ריחרוח בעיניניהם הפרטיים... ואולי זאת לא אני שהם רוצים שם, לצפות ברגעים הקשים שלהם. בשביל זה יש חברים אחרי הכל..."

הוא נרתע מעט, "כמובן....", הוא ממלמל, "זה.... אממ... כן.", הוא מנער ראשו מעט ונד לה כמחוות כבוד והתנצלות, "אני פשוט... אני באמת באמת חושב שיטיב לנו הגארו אם נהיה יותר נכונים לעזור זה לזה כשקשה. במיוחד כשהלב נעשה כבד...", הוא מסתכל לכיוונך הכללי אך בבירור מחשבתו חומקת למקומות אחרים.
"לא התכוונתי לכפות את תמיכתי. סליחה. ערב טוב לך."
ניכר כי הוא מתכוון לעזוב ולהמשיך הלאה.

"היי, חכה. אל תיקח את זה ככה, לא התכוונתי לגרש אותך. גאיה יודעת שאנחנו צריכים יותר גארו שאכפת להם בספט הזה. אני לפחות לא חושבת שדחפת את האף לעניינים שלי, אם זה מה שאתה חושש. פיאנה וכזה, כן? רגשות על השרוול לא מביכים אותנו. אני מניחה שהכוונה שלי הייתה שמבחינתי לחברות יש חשיבות רבה, ועם חברות באה החובה לתמוך ולעזור - ומכייון שאינך מכיר אותי לא היה בחובתך לעוזר לי. אבל את עניין ההכרות אפשר לפתור. נראה לי ראיתי פה בקבוק יין שמישהו שכח לסיים..."

חיוך קל נוצר על שפתיו בעודו פולט גיחוך, "יין? yeh I'm down for that. אל תגידי שאמרתי את זה - אבל אפשר להשתמש בpommel של קלייבים כאחלה פותחן לבקבוקי יין.", ולאחר שתביא את בקבוק היין, כי אדם בבירור לא ראה אחד כזה, הם יתיישבו להתענג עליו.
"אז... אני כבר יודע שאת פיאנה ותיאורגית וצאצא של.... פיאון מקיאון, אני צודק?", הוא מוציא קופסאת מתכת קטנה וממנה מוציא מה שנראה כמו סיגריה מוזרה - טבק שמאני מדרום אמריקה שסחב עימו לארץ. הוא יציע גם לאיילין - "אין בזה כלום ממש, בכנות. פשוט... לא תולע ועשן."

היא מחייכת, שמחה לראות שאדם לא נעלב יותר מדי מדברייה וברח לו. "או! הנה זה!" בתנועה מהירה היא נכנסת לרגע מתחת לספסל, ושולפת משם בקבוק יין אדום חצי ריק. "זכרתי שזה נפל כאן..." היא מושיטה לו את הבקבוק (הכבר פתוח) לשלוק ראשון, בזמן שלוקחת את הסיגריה שהוא מציע בתמורה ומרחרחת אותה. "גם סולנום אוהב לעשן. הוא ממש טוב בזה, מגדל בעצמו והכל. אם תבוא לבקר אצלינו מתישהו אפשר לבקש ממנו לתת לך לנסות". והיא לוקחת בייד שנראית כאילו מישהו מיומן לימד אותה את התנועה שאיפה מהטבק.

"מגדל בעצמו? כאילו.. טבק?", הוא נראה מתרשם, "אני לא מבין בזה, אבל שמעתי שזה ממש קשה."

"מה שאמרתי קודם... אני חושב שזה טוב שנהיה נכונים להיות חברים עם כל אחד שלא מוכיח לנו אחרת. מצד שני... אני לא חושב שחברות היא חובה להיות בכל עת לצד השני.... לפעמים... לפעמים משתמשים בחובה הזאת כתירוץ להזניח את עצמנו.", הוא אומר בגילוי נפש ובכאב עמוק. מחשבתו לוקחת אותו לזיכרונות ישנים.

היא משחררת עננת עשן קטנה (איך החומר?) "לא, לא טבק. עלים. נראה לי... מריחואנה?" שואפת עוד קצת, נראית רגועה, מעבירה לו את הטבק.
"אני חושבת שאם נשתמש במילה חבר יותר מדי ולכל אחד אנחנו מוזילים אותה. למילה חבר, יש משמעות. יש שותפים, רעים, למטרה ולאומה. ויש חברים. חברים זה משהו מעבר, זה דבר יקר, שיש להרוויח. דבר שאומר הרבה, לשני הכיוונים. אם לא, המילה מאבדת מהכוח שלה." הייד שלה זזה בלי שהיא שמה לב לגעת רגע בשרשרת שלה. היא לגמת כעט מהיין. "מה קרה?" היא שואלת במין פשטות לא חודרנית שכזו.

(זה לא מריחואנה. זה פרופר טבק. טבק טוב ובלי ניקוטין אבל למי שלא מעשן זה די זוועה אני מאמין.)

הוא מתנער, "כלום כלום.... ואני מבין מה את אומרת... אבל.... נכונות ליצור חברות ולהיות שם בשביל האחר היא חשובה. כשאפשר, בכל אופן.", הוא לוגם כשמגיע תורו, לגימה גדולה וארוכה
"את... איבדת מישהו שהיה יקר לך, זה הרושם שקיבלתי.", הוא אומר, מסתכל למרחק, "ואז הזכות לדבר בעדו נלקחה גם כן. זה קשה. אני הייתי שם - והייתי מוכן לתת יד וכתף. אני עדין מוכן."

"בלאך~ למה אתה מעשן את הדבר הזה בעצם?" היא שוטפת את הפה עם היין.

היא מחייכת קצת שהוא מתנער ואומר כלום כלום. "רואה? לזה התכוונתי." היא אומרת ברכות, מנסה שזה לא יצא מאשים. "גם לך יש דברים שאתה בוחר לא לחלוק איתי, כי אתה יודע שאני עדיין לא חברה שלך. אלו דברים יקרים לליבך שאתה שומר לחלוק בזמן הנכון עם האדם הנכון. לחלוק אותם איתי עכשיו יוזיל את הרגש." היא מחייכת כאילו העובדה שבחר לא לחלוק איתה את הסיפור הזה שמחבא בזכרונותיו דווקא מוצאת חן בעינייה. "מה שאיבדתי הוא משהו דומה. אולי יום אחד נחלוק את הסיפור הזה. בינתיים, ספר לי קצת על עצמך".

הוא צוחק, "הרבה סיבות, מעט מהן טובות, אף אחת לא מעניינת באמת."

הוא נראה נפגע מעט, "יש הבדל... בין הכאב שכבר השתקע בלב.... לבין כאב חדש שמחפש את מקומו כעת...", הוא עונה בפשטות לא מתפשרת.
לשאלתה הוא עונה, באנחה, "באמת? את תכריחי אותי לספר על עצמי דווקא? וול.... נולדתי באוזבקיסטן, עברתי לרוסיה ובגיל שבע כבר שלחו אותי לארה"ב כדי....", הוא מחפש את המילה הנכונה, ומפתיר בצחוק שטותי, "ללמוד, אני מניח. כן אני חושב שזה היה התכנון. כשסיימתי יצאתי לטייל בעולם. גרתי בכמה ספטים שונים ועשיתי לעצמי חברים ובעלי ברית.... לצערי הרבה פעמים שני הדברים האלה זה פשוט.... עמיתים בתחפושת. ככה זה כשסבתא שלך היא תמרה.", הוא אומר בתסכול, ואז מביט בה בהתנצלות משהו.

"...כן." היא אומרת בשקט. "יש הבדל. את הכאב שהשתקע הרבה יותר קשה לרפא..." היא מנערד את הראש במין מנוד שאומר שהיא מתנערת מנושא השיחה הזה

" זה לא קל אה? להיות נכד של מישהו כזה. אני גם הבת הבכורה של אלפה הספט שלנו, משושלת ארוכה של מנהיגים אבל... אני כבר לא זוכרת.".

״את? שקרויה זיכריני? לא זוכרת?״, הוא שואל בהרמת גבה, מסתיר צחקוק מעודד
״זה... מתסכל בעיקר. הרבה גארו ובני דם מתייחסים אלי לטובה בזכות מורשת זו. לפעמים זה עוזר ובא לטובתי.. חשוב בחלק מ׳שדות הקרב׳ בהם אני נלחם. לרוב... זה פשוט מרגיש כאילו לא עשיתי מספיק בשביל היחס שאני מקבל - ואת זה אני לא אוהב.״, הוא נאנח, ״המלך על ההר הוא אכן גארו מכובד ומפורסם מאוד באירוםה. את בטח זוכה ליחס דומה לזה שלי על פי רוב

"כן. יש הרבה ציפיות על הכתפיים שבאות עם השם הארוך. זה נכון. זו אחת הסיבות שאני מתחילה לחבב את המקום הזה. פחות מכירים אותך. וגם אלה שמכירים, צעירים ופחות שיפוטיים. מסתכלים עלייך יותר כמו הגארו שאתה" היא מחייכת חיוך קטן.

" וכן... כבר... חא ממש זוכרת. או כן זוכרת, אבל... " היא מושכת בכתף שלה "נתתי את החלק הזה. הוא כבר לא שם. אני חושבת פחות כבד לי."

הוא מרים גבה, בבירור סקרן, אך מנומס מכדי לחטט עוד