נזכור את התולע - גרינפינגרז וזכריני מתקשקשים 7.3.2019

איילין בדיוק סיימה ללמד את העכברים שיעורי רפואה. היא אוספת את הספרים והקלסרים, ומתחילה ללכת לכיוון הסדנה כאשר...

גרינפינגרז נתקע בה! באופן קומי המסמכים שלו מתפזרים לכל עבר. שרטוט של שיריון ומשוואות מסובכות ומשונות מתפזרות לכל עבר. "סליחה!" מצייץ רפאל.

הקלסר שלה גם נשמט מידייה, טבעות המתכת נפתחות ומעיפות לאוויר סכמות ואיוריים של איברים מבותרים וחלקי אנטומיה מעניינים אחרים. נראה שניירת שמחה מאוד להכיר חברים חדשים, ומתערבבת היטב עם הניירת של רפאל.
איילין המופתעת פולטת קללה קטנה באירית, ואז מבחינה ברפאל "סליחה! לר ראיתי אותך שם!" והיא ממהרת להתחיל לאסוף את הניירת המבולגנת

באופן קומי וברור למדי הזוג עוזרים זה לזו לאסוף את הניירות, אך מסיימים כל אחד עם ערמת הנייר של האחר. בערמה של גרינפינגרס היא מסוגלת לראות שני דברים - ניתוח של שיריון קיים, שאם מספרים מדברים אל איילין ברור לה שהוא קל משהוא אמור להיות, ושאם היא נוטה לבטא הולכה רוחנית באופן מתמטי היא תבין שמסוגל להיות מקודש הרבה יותר בקלות משהו אמור להיות. הדבר השני הוא ניתוח חומר משונה למדי, עם מספרי גמישות וכוח ברקיע השביעי. משהו שגורם לקוולאר, לעזאזל לפלדה, להראות כמו דיקט.
https://en.wikipedia.org/wiki/Carbon_nanotube

בזמן שרפאל כנראה עושה אי אלו סימנים של רצון לכבל את הניירת שלו חזרה,, איילין בעיקר שקועה בלבחון אותם בפליאה. אם הוא יוותר ויסתכל בניירת שלה גם, הוא ימצא שם חומר שמלמד על אנטומיה וגוף האדם. הכל כתוב בכתב יד, והאיורים ריאליסטיים לחלוטין ונראים עשויים בייד אומן.

אחרי דקה היא מרימה את ראשה, היא נראית מתרגשת והעיניים שלה בורקות "אנחנו צריכים לדבר".

"אנחנו... צריכים?" אומר רפאל בבלבול ובהלה מה.

היא מהנהנת נמרצות, ומסמנת לו לבוא איתה לכיוון הסדנה - מתחילה לפסוע לשם בצעד מהיר.

רפאל עוקב אחריה. מנסה להגיד לה שעוד יש לה את הדפים שלו ולא מצליח

היא מגיעה לסדנה ומנחה את הניירת שלו על השולחן. היא ניגשת לתיק קדול שבפינה של הסדנה, שמונח לייד מזרן שינה בודד. היא מוציאה מהתיק סקטצ'בוק גדול שיש בו אסופה מוזרה של מידע על קוולאר צבאי, ואז תרשימים יפיפיים של כל מני סריגות שריון מהחומר הזה. אם הוא מבין מה הוא רואה, נראה שמי שתכנן את זה לא חידש יותר מדי לגבי החומר עצמו, אבל התרשימים מראים שזירה מאוד מסובכת, גזרות שמתוככנות אחת על השנייה בצורה לא סטנדדרטית. אם הדבר יבוצע, נראה שהשריון יהיה מותאם להפליא ללובשו בצורה שלא יפריע בכלל לתנועה למרות המסה של החומר. "אני לא מבינה כל כך בקוולאר, אבל תככננתי את זה. אולי אל נוסיף את מה שאתה חקרת, זה יהיה אפילו יותר מוצלח!"

רפאל יושב וקורא את המסמך. הוא יעשה את זה פחות או יותר עד שזכריני תפריע לו. באיזשהו שלב הוא יוצא פלאפון ויתחיל לעשות חישובים.

זכריני לא מפריעה, היא עוברת ביסודיות על המסמכים של רפאל גם. (איזה חישובים הוא בדיוק עושה? ומה היא מוצאת בסיכומים שלו?)

הוא עובד כאן על בעיה. ישנם חומרים. NCT וגראפין. התכונות שלהם פנטסטיות. מדע בדיוניות. עלות המרכיבים שלהם היא אפס מאופס. מדובר בפחמן. אבל הייצור שלהם הוא בלתי אפשרי. כרגע ניתן לעבוד איתם רק במעבדה ובכמויות קטנות, אבל החישובים של רפאל שואפים לשנות את זה. יש לו איזו תובנה. ברור לך מהחלקים המילוליים של המסמכים שהוא מנסה לא רק לחשוב על משהו, אלא גם לזכור משהו. איזה חלום מרוחק וחצי קיים שהוא מושיט אליו יד עשויה ממתמטיקה ופיסיקה ישומית.

היא מסיימת לקרוא ומחכה לרפאל שיצא מהטרנס שלו, לא מפריעה כי יודעת שזה חשוב לא להפריע ליוצרים בזמן שהניצוץ דולק.

"זה טוב. חבל". מסכם רפאל

"מה חבל?" היא שואלת מבולבלת.

"את תצטרכי לכתוב הרבה מזה מחדש אחרי שתעזרי לי לייצר ננוקרבון. החומרים מתנהגים אחרת".

היא נראית מתרגשת. "מה זה ננוקרבון?"

"זו היא תצורה מאוד מסויימת של פחמן, אחד האלמנטים הכי פחות נדירים בעולם, שהיא גמישה יותר משיעור, חזקה יותר מיהלום, קלה יותר מאלומיניום וגמישה יותר מפלדה".

..."ואתה חושב שאם הכין לזה גזרות מותאמות מראש כמו שתכננתי לקוולאר זה ישפר עוד את התכנון שכבר עשית לשריונות?"

"כמובן. העיקרון הוא זהה. גראפין הוא קרמי וNCT הוא גמיש וחזק. אבל יש להם מאפיינים שונים מלרכיבים של אפוד רגיל. למשל אין צורך לכל הציפויים חוסמי האור הללו, וכנראה שאין צורך ב... אני פשוט אשלח לך את הנתונים ותביני לבד. את יותר טובה בזה ממני. אבל קודם את תעזרי לי לייצר את החומר".

"...אני יכולה לעזור לייצר את השריון בזה אני טובה. הבעייה בחלק מהתכנוננים שלי אבל הם שהם דורשים יד של מישהו שמסוגל לקחת את החומר לגבול קצה היכולת שלו, אז זה די ימגביל לגבי מי יכול ליצור את הדגם המדובר. אני פחות מבינה בייצור חמורים שדורשים כישוריים מדעיים... איך אני יכולה לעזור?"

"הבעייה היא לא בעיה פיסיקלית אלא הנדסית. המומחיות הפיסית שלך והפתרונות המקוריים שתוכלי לנסות להציע מהעמדה שלך אין לי ספק שיש לך הרבה עם מה לתרום".

היא נראית מוחמאת, מזדקפת קצת ביותר ביטחון עצמי "בסדר גמור. יש לי זמן. רוצה שנתחיל?"

"אני לא רוצה שנעבוד לבד. יש לי כוונה להקים לודג', מאין קבוצת רוחב של בעלי מלאכה ומומחים, שיתאספו פעם בחודש כדי לעבוד יחדיו על פרוייקטים גדולים. פרוייקטים כגון זה. אני עוד צריך שם... חרשי הפלאות בחן ממש רע במדגם שלי..."

היא נראית מאוד מופתעת "זה... דיי מה שאני תכננתי גם. הסדנה שאמורה להיות מסוגלת להכיל כ 20 עובדים אלינו בטרטוריה בדיוק בתהליכי בנייה.. חשבתי לקדש אותה לבריגיד. אתה רוצה שנערוך את הלודג' - שם זמני הזה" היא מחייכת קצת "שם?"