8.10 , קיירן- שלשלאות מנופצות ולב בטוח

רואהן צולעת באזור המזבחות בקיירן ונותנת מנחות לרוחות הקיירן, מנסה לחזק אותן אחרי ההתקפה שהייתה. היא נשענת על מקל ונראה שכל צעד שהיא עושה מלווה בכאב. היא לבושה בבגדים פשוטים ושערה אסוף בסרט קטיפה שחור.

דימפנה, חמושה בחרב ולבושה כרגיל פלוס שיריון חבוט ומרוט, בדיוק יוצאת מהאומברה אחרי פטרול בגבולות. יד ימין שלה חבושה ותולה ממתלה, והיא נראית מותשת מהרגיל. "היי רוהאן." היא מנפנפת שלום ביד שמאל. "מאכילה רוחות?"

"כן, צריך לחזק אותן אחרי כל מה שקרה. איך את?" היא שואלת ומבטה עובר אל היד הפצועה, בברור מודאגת.

"אני בסדר, זה מקרב קודם. חומצה." היא מבטלת את הפציעה במשיכת כתף. "כשיהיו לי כמה ימים פנויים בלו מון יעבוד על זה. בינתיים, זה לא מאוד מפריע לי חוץ מכשאני צריכה לקשור נעליים. או לרוץ בלופוס. מה עם הרגל שלך?"

"למיילל תולע שהוריד לי את הרגל הייתה מתנה שפגעה ביכולת התחדשות שלי לכמה זמן. אני מקווה שזה יסתדר בקרוב ואחרי זה אני מניחה שאולי תישאר צלקת אבל זה לא סיפור גדול. יצאתי בזול מהקרב בסך הכל"

"כן, גם אני. תודה לגאיה." היד של דימפנה עולה לכיוון החזה שלה, עוצרת ויורדת כמעט בכוח. "כשאני חושבת על זה, איברים גדלים חזרה, חברים לו. אולי הייתי מעדיפה לאבד משהו אחר."

"חבל שלא הייתה לנו בחירה בנושא" רואהן אומרת ומושכת בכתפיה בעצב. " הלוואי ויכולתי לעזור יותר ולמנוע את זה"

"אני לא חושבת שהיה משהו שמישהי מאיתנו הייתה יכולה לעשות." אוזני הפילודוקס המיומנות של רוהאן ייתכן שתופסות את זה שדימפנה לא מאמינה לעצמה במיוחד באמירה הזו. "התולע היה יותר חזק בפעם הזו. הרבה מאיתנו פצעו אחרים כשהזעם בער בנו. רק המטיס היה לוחם מספיק טוב להרוג."

לרגע עולה ריח של זעם בלב בטוח כשדימפנה מזכירה את המטיס. "אם היה לי עוד רגע הייתי מנסה לנטרל אותו לפני ש.. אבל הכל קרה כל כך מהר." היא אומרת ביאוש

"אף אחד מאיתנו לא היה יכול לעצור את זה, מרגע שזה התחיל." הפעם דימפנה נשמעת הרבה יותר בטוחה בעצמה ותקיפה לגבי זה. "איבדנו חברים. הספט איבד שני לוחמים חזקים ומיומנים. וזה עלול ליצור ערמה עצומה של זבל פוליטי. שום חלק מזה לא אשמתך."

"איבדתי חבר." רואהן מתקנת בקור מסויים. "אם הייתי יכולה לדאוג שמוצא אחרון ימות קודם הייתי עושה את זה. אבל את צודקת, לצערי לא יכולתי למנוע את זה"

דימפנה מהנהנת בהבנה ולא מתווכחת על הגדרות. "אם היית יכולה לדבר עם הרוח שלו, אני די בטוחה שגם המטיס היה מעדיף למות ראשון ושזה לא היה קורה. להגנתו, הוא דאג למות וחסך לנו את החובה הלא נעימה לדאוג לעניין."

רואהן מהנהנת. "אני מקווה שלא יהיה יותר מידי זבל פוליטי בגלל זה."

התגובה של דימפנה היא נחירה לא אלגנטית, חצי שעשוע חצי מרירות. "יהיה."

"טוב, שרדנו את הקרב נשרוד גם את זה?" רואהן מציעה בחצי חיוך מריר.

"אנחנו נשרוד. אנחנו פיאנה מבית טוב ויהיה קשה לסובב משהו כך שהוא יצא אשמתנו. אלא אם אחיך יחליט להמשיך להיות השראה לשירים טראגיים ויתווכח עם כסופי הניבים, כנראה יהיה בסדר."

"הוא לא יעשה משהו כל כך טיפשי." היא עונה בביטחון. "אני מקווה לפחות"

"ראית איך הוא היה עם סופרוסין. אני פחות אופטימית ממך. אלה ענייני כסופי ניבים, עדיף לחלוטין לא להכנס לזה. אבל קול מרום היה האלפא שלו, וכל חברי שמש שוקעת העריצו את המטיס. לא יודעת כמה הם יקבלו בקלות אם יטנפו את הזיכרון שלו." היא נאנחת. "גם עם זה נתמודד, בתקווה בלי עוד עבירות בנפש."

"המטיס קיבל במותו את היחס שהגיע לו. אני אדבר עם קיאן במידת הצורך ואנסה לגשר ולמתן."

דימפנה מהנהנת, ונראה שמעדיפה להניח לנושא. "איך את מעבר לזה? עם הלהקה החדשה והכל?"

"עוד מוזר. מנסה להתרגל ולהשתלב יותר" רואהן אומרת ומושכת בכתפיה.

"את נראית יותר...שליווה. זה טוב."

"אכן, יש לי פחות על הראש. וגם רב הזמן אני נמצאת בקיירן, עושה שמירות או מטפחת אותו. מה אני צריכה יותר?" היא שואלת עם חצי חיוך

"אני יכולה לחשוב על כמה דברים, אבל מה שיש זה התחלה מצוינת. להיות אחראית רק לעצמך וללהקה לתקופה, בלי עוד המון אחריות, זה טוב לפעמים. להבין מי את בלי כל הציפיות החיצוניות."

"הציפיות עוד שם, הן תמיד שם" רואהן אומרת ומושכת בכתפיה. "אבל כרגע מה שיש זה בהחלט מספיק. היומיום כיף יותר והריצות בחודש האחרון הלכו די טוב אני חושבת"