ללקק את הפצעים: טריטורית שבט אחים אחרי ריצה 22.10

"אולי אין הבדל. רוצה לדעת אמת? כן. אני מפחד אדוני צללים. יש לי היסטוריה." ניכר כי הדברים לא קלים לו לאמר. "אני יודע מפחד. מנסה להשתפר. אני מחבב אותך. בגלל זה רוצה את משתפרת גם."

"טוב. תודה על העצה החכמה." היא מתיזה, ומניחה את ראשה על כפותיה. 
"אבל אולי כדאי שתלך להגיד את כל זה לאומגה שלך."

הוא חושב שנייה, מנסה להבין את ההקשר - ואז מהנהן בראשו. "תודה על העצה. אני אעשה. מנסה להבין איך עוזר ללא מסתכל למטה. חושב נתת לי רעיון." הוא אומר, בחיוך זאבי. "יש הרבה מה ללמוד, גארו מגארו. לכל אחד חוכמה שלו, רעיון שלו. צריך יותר."

"אז בוא תשתף. מה הרעיון שלך בנוגע ללאקי?"

"ראגאבש טוב לעולם לא חושף את סודותיו."

"יא אללה איתך. אתה כולך דיבורים. לפעמים אחרי שיחה איתך אני מרגישה כאילו ניסיתי לתפוס צלופח בידיים."

"מצויין. אומר שעושה עבודה טובה."

"אני מניחה. אבל צריך לדעת גם להפסיק."

"להפסיק מה? אני מדבר אמת. את משקרת. לא ההפך." הוא מניח את ראשו הזאבי על הרצפה. "אבל בסדר."

"אני לא משקרת." היא נובחת, בכעס פתאומי. אוזניה משטתחות ושיניה נחשפות כשהיא אומרת את מילותיה האנושיות. "סך הכל לא עפה על לחשוף את הבטן הרכה שלי לכל העולם ואישתו. זה כזה הזוי? כזה לא בסדר? אתה חושב שאני אמורה לסמוך עליך ככה? אתה סומך עלי ככה? וזה שאתה כל כך מנסה להוציא את זה ממני לא עוזר. ראבק, מאיפה לי שאתה לא מתכנן איזה ריגבוש? או סתם שאם אני אסמוך עליך אתה תדפוק אותי? הא? איזו סיבה יש לי לפתוח את עצמי לכזאת מכה? איזו סיבה יש לך לפתוח את עצמך אלי?"

הוא ישתנה להומיד לידה בתנוחת שכיבה על גבו, ראשו מופנה אל פניה הזאביות. "כי לך יש משהו שאין להרבה אחרים. משהו שראיתי אצל חברי הלהקה שלי, וגם אצל המייסדת המקורית של הלהקה הזו. שזו הסיבה שאני מרגיש בטוח לקרוא להם אחים. אני איני יודע לתאר זאת במדוייק, אבל אני חושב שאפשר לסכם את זה בשתי מילים: אכפת לך. אכפת לך לא רק מהמעמד שלך באומה ואילו סיפורים יסופרו עליך, ולא רק מהשבט שלך. אכפת לך מהאנשים האלו, בעיר האוהלים, לא מהביינים - מהאנשים, שחייהם נהרסים בגלל התולע. אכפת לך שהילד ברחוב שראית לא ישאר רעב, ובגלל זה את לא רק תתרמי לו כסף - את תבשלי לו אוכל, ממה שיש לך - שזה כלום, אבל את בכל זאת מצליחה."

הוא מסובב את פניו לכיוון השמיים, כנראה כדי להסתיר פרצוף פגיע ומעט עגום. "אכפת לך מאיזה גור מושתן למהלכי הזכוכית, שאף על פי שאת לא מכירה אותו, את רוצה שהוא יהיה גארו ראוי. אביגייל, לא משנה איזה הבעה תעטי, או איזו קללות תקללי, מעשייך מדברים חזק יותר מכל מילה שאי פעם תצא מפיך. ומעשיך מראים שאכפת לך. אז גם לי אכפת ממך. אבל יש לך עוד קברת דרך לעשות, ולכן אני כאן. וביום שבו אני אקח כדור בשבילך, ותאמיני לי, אני ראיתי ממך מספיק כדי לדעת שאני מוכן לעשות זאת - אני רוצה לדעת שזה יהיה שווה את זה."

דבריו אמיתיים, ונובעים מהלב. הוא יחייך אל גבי חצי חיוך, מעט ביישן, מעט עצוב.

לרגע היא תולה בו עיניים עגולות וחומות ומלאות פלא. אוזניה נרפות וזנבה גם כן. היא מרימה את ראשה כדי להביט בו כשהוא מדבר- אך בסוף דבריו מניחה אותו על הקרקע שוב. ישיבתה מסתדרת מחדש, כך שרגלה הפצועה נחשפת מתחתיה, וחוטמה מונח לידה. 
"זו בדיוק הבעיה." היא ממלמלת. "זו חולשה גדולה, שיהיה לך אכפת."

"לא, זאת לא. זה החוזק הכי גדול שיש לבן אדם. זה מה שמוציא את הראש של גארו מהתחת שלו, וגורמת לו אשכרה להתמקד בלהלחם בתולע, במקום בלהתמקד בלאיזה גארו יש את הזין היותר ארוך." קולו של אנדי מעט נבוך מהעובדה שהוא השתמש בקללה עכשיו. "זה... זאת חולשה רק אם את רואה בזה חולשה. רק אם את נותנת לאחרים לנצל את זה. תשתמשי בזה. תתגאי בזה. תעטי את זה כמגן. זאת אולי לא הדרך הכי פשוטה... אבל זאת הדרך הנכונה."

היא נאנחת. זנבה מתופף בכבדות על האדמה במקבילה הזאבית לחיוך עצוב.
"אם אחרי כל מה שהם עשו לך... אתה עדיין מאמין בזה... כנראה שמההתחלה היית משהו ממש טוב. יותר טוב ממני, זה בטוח.
אולי אני אצליח להיות חזקה ככה מתישהו."

"חופש, אני מאמין בזה לא אף על פי מה שהם עשו לי. אלא בגלל זה. כי אני ראיתי מספיק אנשים שלא היה להם אכפת. ואת יודעת מה? אני חושב שבסופו של יום, זו הסיבה העיקרית שהשבט דחה אותי. שלא התאמתי אליו. כי היה לי אכפת. ואני גאה בזה."

כשכוש הזנב מתעצם.
"עושה לי טוב על הלב לשמוע אותך אומר את זה. תכלס מהיום שראיתי אותך ידעתי שאתה טוב מידי בשביל החארות האלה."

"תודה." הוא אומר בחיוך. "אז מתי את עושה את הצעד הזה, הא?"

"מזתומרת? עושה איזה צעד?"

"מודה בזה שאכפת לך." הוא יאמר בחיוך.