26.1 לפני המשפט.... גם לאדוצים יש חברים.

עוקד החטאים מגיע לקאיירן בעת לילה. הוא עייף מריצה ממושכת. הוא רובץ מתחת לעץ, זנבו ואוזניו שמוטים. הוא מחפש דבר מה בעיניו.

גבי כנראה רואה אותו לפני שהוא רואה אותה. היא מתקרבת אליו, חיוך ששמח לראות אותו על פניה, ודאגה לשלומו בעיניה.
"היי חבר. מה קורה? אפשר לשבת איתך קצת?"

הוא מגניב קשקוש זנב שמרמז על שמחה מנוכחותה, ואז נדרך כשהיא מכנה אותו חבר. לאחר רגע נרגע. הוא מסמן לה שאפשר.
הוא שומר על שתיקה מביכה בשלב הזה. וזה קשה כי לרוב השתיקות של גדעון הן לא מביכות.

היא מתיישבת. היד שלה נחה באמצע הדרך בין שניהם, כאילו רומזת שמגע ידידותי הוא אופציה, אם עוקד החטאים רוצה אותה. 
היא נותנת לו להתבשל לכמה רגעים, לפני שהיא שואלת, "מה שלומך?"

הוא מושך כתפיים זאביות.
עוקד החטאים לא נושא עליו את ברכתו של סבא רעם כרגע - אז קל יותר משמעותית לקרוא מבעדו. וחופש גם מספיק אמפתית וגם מספיק מכירה אותו כדי להבין... הוא מדוכא, ואולי אף שבור לב.

היד שלה מתקרבת קצת.
"קרה משהו?" היא שואלת בקול עדין יותר מהרגיל.

"כמובן. קורים דברים כל הזמן.", הוא עונה באגביות מוחלטת. קולו מדוכדך.

היא צוחקת צחוק חם, אך עדיין דואג.
"אתה צודק. התכוונתי להגיד, קרה משהו יוצא דופן? אולי משהו שגרם לך להרגיש קצת... לא טוב?"

"אה."
הוא חושב רגע ארוך בעודו מביט בה, ופוסק, "אם כן - למה שאראה? כשמראים לב - פוגעים בו."
הוא מצטט בלופוסית את חופש. היא מספיק אמפתית להבין שהוא בהחלט ללא שום ספק פגוע - גם ממנה במקום מסוים. זו שאלה מאוד לא רטורית, ומאוד לא in your face - הוא מחפש שהיא תתן לו תשובה.

גבי נאנחת.
"בגלל שאי אפשר לא לחשוף את עצמך לפגיעה אף פעם." היא מודה בלקח שלמדה, כמעט בתחושת תבוסה. ניכר שהיא מאמינה ברעיון ושעדיין, איכשהו, היא מוצאת את האמונה הזו משפילה.
"אני יודעת שזה מה שאני אמרתי. אבל כשרצנו לקיירן של הנוקמות השחורות כמעט נחנקתי מעשן סיגריות קסום שהמוח שלי יצר מרוב נחישות לא לסמוך על אף אחד ככה. הקין עוד שנייה העיפו אותי מהבית כי הייתי שבר כלי ולא הסכמתי לספר להם מילה על מה שקרה.ו... אני דפקתי דברים בנינו באופן ממש רציני, כי כל כך לא רציתי להיות חלשה שנהייתי שמוקית. למרות שאתה בכלל זה שהציל אותי!" היא מכחכחת בגרונה.
"אני... אממ... אני מנסה להגיד שמה שאני למדתי לאחרונה, זה שטוב לשמור על עצמך. אבל אתה חייב להראות את הלב שלך למישהו. אתה חייב למצוא מישהו שאתה סומך עליו מספיק. אחרת... בסוף אתה תתפרק, ואתה תאבד דברים ואנשים שחשובים לך.
אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד."

נראה שדבריה מעודדים אותו במידת מה
״יש צלמארה אבל... אחר.״
הוא נאנח, ״ספט מנסה להבין מה עושה. שואל כולם חןץ ממני.״, הוא נוהם בזעם ותסכול
״להקה מתוננת - אומרים לא בסדר. לא מסבירים מה ולמה. שואל ולא מסבירים. אומרים ׳קשה להבין איך אתה מרגיש.׳ - מנסים בכוח ומאשימים. לא שואלים.״ ניכר שהנקודה הזו בבירור קשה לו
״כל החיים רץ עם זאבי רעם. מבינים. עדיף עוזב חוזר לרוץ עם זאבי רעם. לא מאכזב אותם.״, הוא פוסק

"אהה, אוקיי. לאט לאט חבר. יש לך בעיות של תקשורת עם הספט ועם הלהקה. זה בסדר. כלומר, זה לא. אבל זה קורה ואפשר לתקן את זה. אני יכולה גם לעזור בזה. אבל כאילו, לחזור רק לאדו''צים? אני לא מכירה אותך בתור בחור שבורח חזרה למקום הנוח שלו כשיש אתגר..." היא קצת מתגרה, אבל בעיקר מעודדת. 
"אני... לא יודעת מה קרה מול הספט. אני יודעת שאתה לא יכול לספר לי גם. זה בסדר. אני מבטיחה להיות איתך בזה, אם אתה צודק. בקשר ללהקה... אתה רוצה לספר מה קרה יותר בפירוט או להשאיר את זה ככה?
בכל מקרה, נראה לי שיש לי איך לעזור לך להרגיש פחות חרא. זאת אומרת, פחות רע. וגם שיהיה יותר טוב בעתיד." היא מחייכת אליו חיוך רך. "כאילו, היי. אולי אני לא זאב רעם, אבל אני מבינה."

״לא הבנת. לא בורח. לא רוצה לברוח. מרגיש לא מתאים.״
״אני הלכתי סיפרתי ללוכד אמת. לא שאל כלום. הלכתי וסיפרתי לוורדר. אמר לא רוצה לדעת. עכשיו רוצים משפט.״, הוא נוחר בכעס. ״ספט לא מאמין שאהיה כנה - אז הולך מאחורי גב. לא נותן הזדמנות לכנות.״
״מביטה קדימה מתלוננת. אומר לה, לא מבין. אומרת - דרכת על אנדרדוג. לא בסדר. איבדת דרך. אומר לה... לא נכון. לא איבדתי, לא דרכתי. תסבירי. לא מסבירה. אומרת קשה לה. אבל לא חושבת - אולי קשה גם לי. שואל ׳רוצה אשתף הכל? יש עול בילדעת החלטות קשות.׳ - ולא עונה בכו ולא. עונה מורכב ולא ברור.״

היא מקשיבה במלוא האוזן לעוקד החטאים, בעיקר ברגע בו הוא מזכיר את אוון. בסוף דבריו היא מהנהנת.
"תראה, מההכירות שלי עם אוון, יש לה רצון לדבר. לפעמים חסרות לה הביצים- זאת אומרת, האומץ, כדי לעשות את זה. לדעתי היא רואה אותך בתור פחות ממה שאתה, כמו רוב הספט. אנשים חושבים שאתה איזה סטריאוטיפ של האדון צללים הנכלולי שאין לו רגשות. אני מבינה כמה זה זין, עלי מסתכלים בתור מכרסמת אהבלה שלא לוקחת כלום ברצינות. אבל וואלה? קשה לי להאשים אותם. אני לא נותנת  להם לראות אותי בתור יותר מזה כי בשביל זה צריך להיות פגיעה ואני לא רוצה. אני מפחדת. אתה מבין מה אני אומרת? זה קשה כשאחרים לא יכולים או רוצים לקרוא אותך, אבל אם אתה רוצה שזה ישתנה, אתה צריך לתת להם יותר מה לקרוא. אחרי זה זה כבר תלוי בהם, אבל אני חושבת שעם קצת מאמץ הם יצליחו להבין אותך גם, אם תרצה שזה מה שיקרה."

"מחר כאוס בספט.", הוא קובע.
"מאמין... אמון שלי בלוכד אמת. מכובד עד עכשיו. אחרי מבין איך עושה אחרת.", הוא משתף. (מיותר לציין שהאמון היה אמון שווא אבל ניחא)

"אני סומכת על פאפא יותר מכל כמעט כל גארו בספט. אני בטוחה שמה שלא קרה, הוא יעשה צדק." היא נאנחת, קצת בעצב. היד שלה נוגעת בכפה שלו. 
"אתה יודע שאני הכי רוצה בעולם לעזור לך. נכון? אני אפעל לפי מה שאני חושבת שהוא הכי צודק. אבל אני תמיד רוצה לעזור לך.
בוא תתאמן איתי קצת בלדבר את מה שאתה מרגיש. איך אני יכולה לעזור?"

עוקד החטאים הוא לא טיפוס של מגע, והכפה שלו נמשכת באינסטינקט.
הוא בוחן אותה רגע ארוך, ואומר "כעת - כלום. מחר... הרבה."

היא נאנחת קצת.
"אוקיי. אני אהיה שם מחר, ואני אנסה לוודא שמה שלא יקרה, זה יהיה הכי נכון. אני מבטיחה. וגם אחרי וגם לפני... אני פה בשביל שתדבר איתי. אני פה בשביל שתיעזר בי. אני פה בשביל חרא עם הספט, ובטח שבעיות של תקשורת עם הלהקה. אתה..." היא בולעת את רוקה, מתאמצת. "אני רואה בך כחבר, ואתה יודע שזה לא בא ברגל אצלי ואני יודעת שגם לא אצלך. אתה חשוב לי אחושילינג ואני שמחה שבאת אלי ואני לא רוצה לריב איתך שוב בחיים וזהו. אמרתי. רואה? ככה מבטאים רגשות באופן בהיר. אוקיי? אוקיי." חופש נראית נבוכה וסמוקה, אבל מרוצה מעצמה. היא לא יוצרת קשר עין.

"את באת אליי.", מתקן באינסטינקט, ואז דומם רגע נבוך, פותר לבסוף, "תודה. זה חשוב."

היא שותקת לרגע, ואז צוחקת צחוק קצת נבוך. 
"פסדר נו, תן לי להחזיק קצת מהגאווה שלי!" היא אומרת, ונותנת לו דחיפה חלשה בכתף, קצת מזמינה למשחק, כמו כשהם היו גורים. אבל אז היא מוסיפה בטון יותר רציני-
"אם אתה יכול למצוא את הדרך שלך לעשות משהו כמו מה שאני עשיתי כרגע -אולי פחות מביך- אני חושבת שזה יעזור לדברים בינך לבין חלקים מהלהקה לפחות."