זכריני וחופש סורגות בצוותא: 18.6, אזור.

חופש מציעה לזכריני לבוא לשבת איתה לחומוס לא רחוק מהטריטוריה. בדיקה מדעית חשובה, היא טוענת.

זכריני נראית משועשעת, אבל היא באה לנסות מהחומוס הזה. היא שמעה עליו דברים.

חופש מזמינה לשתיהן קומפלט, בלי להתייעץ.
"איילין. אני יכולה לשאול אותך שאלה?" היא שואלת בעודה מגלגלת סגריה

היא מסתכלת מסביב, מעקמת מעט את האף לריח השמן המסחרי החזק שנישא באוויר, אבל מחכה למנה שלה בסבלנות.
"בטח."

היא מביטה בה בניסיון לא מוצלח לקז'ואליות לא מוטרדת בכלל בכלל.
"את... חושבת שאני מרירה?"

היא מרימה גבה, אבל לא נראית מופתעת מהשאלה. היא מרימה את כוס המיים שהביאו לה, שיש עלייה טביעות אצבע של המלצר. מרחרחת אותה רגע ולוקחת שלוק. " מאיפה השאלה הזו מגיעה?"

"לא משהו מיוחד." היא אומרת במשיכת כתפיים שנראית קצת מלאכותית. "סתם... סקרנות.
אמרו לי את זה ואני תוהה אם זה נכון."

"הבנתי. התשובה יותר מורכבת מסתם כן או לא. אבל בגדול כן. את נהיית מרירה שקורה משהו שלא מוצא חן בעינייך. יש לך נטייה לחזור אחורה לעבר שלך ולהעלות אותו במקרים האלה בתור מין הצדקה, ומשם לדעתי נובעת המרירות שזה מאוד רעיל עבורך ועבור הסביבה כי זה מקשה על לנהל איתך דיונים על העכשיו. אבל מצד שני אני חושבת שאת מתקדמת, לאט אומנם, אבל בכיוון הנכון בשביל לצאת מזה."

"אוקיי." אומרת חופש, בולעת רוק.
"זה... אוקיי. כן, אני מבינה מה את אומרת. כן." היא לוקחת שאיפה קצת נבוכה מהסיגריה שלה. "אז, איך הילדים?"

..."את רוצה לדבר על זה"? היא שואלת, ואז מפנה את הכוס שלה שמלצר מגיע ומניח לפניהם את מה שזה לא יהיה שחופש הזמינה

חומוס עם הכל
"אל תדאגי איילין, אם לא הייתי רוצה לדבר על זה לא הייתי שואלת. הנפש העדינה שלי תעמוד בסיפורי תינוקות."
היא אומרת בצחקוק, ומנגבת עם חתיכה גדולה של פיתה.
"אגב, היא תעמוד גם בבייביסיטר, אם את צריכה."

היא מגלגלת עיניים ומחייכת "אז אני מבינה שהתשובה היא לא. זה בסדר."
היא לוקחת מזלג, ומתחילה לחפון איתו את החומוס.
"הם בסדר. יוצא לי לראות אותם יותר עכשיו שאני בעיקר מגלפת לך את המסיכה. אני באה אליהם לפחות 3 פעמים בשבוע, לשבת איתםם ולהאכיל אותם. שזה הרבה... להתחשב בעבודה. לבריגיד מתחילות לצמוח שיניים, הממזרה."

"שמעתי שזה גיהינום, השיניים." חופש צוחקת.
"זה בטח קשוח, לא לראות אותם כל הזמן."

"זה לא שאני סובלת כאבים קשים יותר על בסיס יום יומי כן? אבל זה הופך את ההנהקה לתהליך...מעניין. לפעמים נראה לי שהיא נושכת בכוונה המפלצת הקטנה."
היא לוקחת עוד ביס נקי ומנומס מהחומוס..."האמת שאני קצת מתביישת בזה, אבל זה... מוזר. שאני איתם אני רוצה להשאר ולא לעזוב לעולם, ושאני הולכת הלב שלי כואב על כל השניות שאני לא יהיה איתם, כל הדמעות שלא אנגב... פאק איט אפילו כל החיתולים שלא אחליף. אבל אז שאני בחוץ, פה בקיירן , בלהקה או בריצה... זה כאילו יקום מקביל ואני לא חושבת עליהם בכלל." יש משהו נבוך בווידי הזה.

"אחותי, זה חומוס. לא אוכלים את זה עם מזלג. קחי פיתה ותנגבי איזו שליכטה."
היא מדגימה באושר רב, ואחרי שהיא בולעת אומרת-
"תראי... מניסיוני הדי-מצומצם-ולא-ממש-מייצג, הורים גארו זה חתיכת דבר מסובך. יש לך הרבה יותר על הראש מכל אמא אנושית, ו... סדר העדיפויות שונה. אצל הורים אנושיים זה כאילו הילד תמיד חייב להיות מקום ראשון, למרות שזה ממש לא ככה תמיד. אבל אצלנו יש להקות וקיירנים ואת גאיה ו, זה מסבך חרא. מה נעשה? ככה זה.
אם את מרגישה רע, תזכרי שביחס לאבות של שתינו, את תמיד ממש ממש סבבה. "