דודה אשלין שלום... קאסידי מחפשת את אשלין בלילה של ה3.5

אשלין מושכת את קאסידי בחזרה אליה לחיבוק מועך במיוחד. ברור שמאוד מרגש אותה לשמוע את זה. "תודה. אני פשוט..." היא עוצרת לרגע, והיד שלא מועכת את קאסידי זזה בעצבנות כשהיא מנסה להבין מה היא רוצה להגיד. היא נושמת ונושפת בתסכול. "מסובך פה. אמרתי לך... את לא היחידה שמתגעגעת הביתה."

קאסידי צוחקת כשהיא נמעכת בחיבוק, אך לאחר מכן מתרחקת קצת ומביטה באשלין במבט אמפתי. 
"בייבי... you are doing great here. מה מסובך? את רוצה לספר?"

"את באמת חושבת?" אשלין שואלת ומישירה אל קאסידי מבט מלא ספק.

"אם לא הייתי חושבת, לא הייתי אומרת את זה." היא משיבה בפשטות. "לפחות ממה שאני ראיתי ושמעתי, את מסתגלת למקום הזה נפלא. את לומדת, את מתחזקת, את צוברת הישיגים ו... את פשוט עושה עבודה טובה. איך עוד אפשר לקרוא לזה?"

אשלין מחייכת אליה. "תודה."

"כל עוד זה נכון, אני אמשיך להגיד את זה." היא אומרת בחיוך. "עכשיו, את רוצה לספר לי מה מסובך לך פה?"

אשלין מתלבטת לרגע. ואז לעוד כמה רגעים. "זה... עזבי." היא מושכת בכתפיה. "אני אסתדר."

קאסידי נאנחת, ומביטה בה בחיוך.
"אשלין... לפני חמש שניות את נתת לי להגיד לך משהו שלא אמרתי לאף אחד אחר בעולם. והרגעת אותי, ונתת עצה, ועכשיו אני מרגישה פי מיליון יותר טוב. ותראי..." היא מניחה את היד שלה על כתפה. "אני לא אכריח אותך אם את לא רוצה, אבל אני יותר מאשמח לעשות את אותו הדבר בשבילך. this is what friends are for, you know."

אשלין מחייכת אליה, אבל נראה שהיא מרגישה מעט לא בנוח. ברור שהיא עדיין מתלבטת. אחרי כמה שניות של שקט היא אומרת "עשה לי רע לעזוב את באר שבע. שם הרגשתי שאני יודעת מה אני עושה, ופתאום... הרגשתי די חסרת תועלת. והיה כל כך הרבה בלגן עם גארו אחרים, וזה..." היא עוצרת את עצמה ומתחילה שוב, "אז קברתי את עצמי בעבודה כדי לא להתעסק בזה וכדי להרגיש יעילה ובקושי דיברתי עם מישהו חוץ מהלהקה שלי וזה לא באמת עבד, כי אני לא מסוגלת להיות מבודדת ככה. עכשיו יותר טוב. יש יותר מה לעשות ויותר עם מי לדבר. זה מסתדר."

"אני מבינה איך זה מרגיש..." היא נאנחת. "sweetie, גארו הם יצורים סוציאליים בטירוף. אנחנו ממש לא נועדנו להתמודד עם דברים לבד. אני שמחה לשמוע שהעניינים מסתדרים... אבל אני מקווה שעכשיו, אם משהו כזה יקרה שוב, את תספרי לי קודם. פשוט חבל לי... כי אני כל כך מבינה את תחושת העקירה וחוסר היעילות הזאת- זו שהיא כמו להתאמן חצי חיים על מוזיקה קלאסית, ואז שייקחו לך את הכינור. אבל בסופו של דבר, חשוב לזכור שאם את מוזיקאית טובה, ואת מוזיקאית טובה, זה שייקחו ממך את הכינור לא יעצור אותך. את תמצאי מפוחית. ואם ייקחו לך אותה, את תמצאי מוט עץ לתקוע בו כמה מסמרים וחוט דיג. ועם המוט הזה, את תעלי לקונצרט, תנגני את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, ותנצחי. את מבינה מה אני אומרת? בין אם זה באמריקה או בישראל, באר שבע או בקיירן, את טובה במה שאת עושה, ואת יעילה. אז בעצם, השאלה היא, מה את מעדיפה? לרגש את כל הקהל שלך עד לדמעות עם כינור; או עם מוט וחוט דיג?"

אשלין בוהה בה לכמה רגעים ולבסוף מחייכת. "קצת איבדת אותי בסוף, אבל תודה."

היא צוחקת קצת.
"הכוונה הייתה שאולי נזרקת מהקומפורט זון, אבל זה בסדר, בגלל שאת מוצלחת. את עושה עבודה טובה. את מתחזקת ומתחכמת וצומחת, וזה שאת עושה את זה מתוך מקום מאתגר רק יחזק אותך עוד יותר, ויהפוך את ההישגים שלך להרבה יותר מרשימים בסופו של דבר."

"תודה, בייבי." אשלין אומרת ומחבקת אותה שוב.

"תודה שסיפרת לי." 
היא מחבקת חזרה לכמה שניות, ואז מתרחקת וטופחת לאשלין על הכתף.
"טוב, טוב, די. אנחנו נשמעות כמו טלנובלה ספרדית!" היא נשענת לאחור, ומדליקה לעצמה את הסיגריה מחדש. "בקיצור, אני אדבר עוד קצת עם נתן, את תמשיכי להיות מוצלחת, והכל יהיה בסדר. אוקיי?"

"אוקיי," אשלין עונה בחיוך.