14.10.2020- זורחת בסקטץ'

"היו תקופות שבהם פחות חשבתי ככה אבל הן פחות משנות לי עכשיו." היא תגיד

"מה איתך? מה הדעה שלך לגבי זה?"

"לגבי להיות שונה? זה לא ממש משנה מה דעתי על זה, נכון? לא משנה יותר מדעתי על צבע הפרווה שלי, או הצורה של טביעות כפות רגלי. אני לא רואה הרבה מה לעשות עם שונות כמו השונות שלי, מלבד לנסות כמיטב יכולתי לאהוב אותה."

"זאת בהחלט הגישה הנכונה" היא תגיד עם חיוך
"גם אנחנו מכרסמי העצמות מחזיקים בגישה הזאתי. כולנו פריקים באיזשהו אופן אבל אנחנו פריקים בייחד"

"זה... מקסים, למען האמת." היא אומרת, בחיוך קטן. "צופי הכוכבים לא ממש רואים את זה ככה."

"אז איך הם רואים את הדברים האלו?" היא תשאל

"הם... אנחנו, יש לרבים מאיתנו רעיונות מוצקים למדי בנוגע לאיך גארו צריך לחשוב. איזו דרך עליו לקחת להארה רוחנית. יש אמת רבה בדרך הזאת, וגם אני הלכתי בה. אבל כשהבנתי, בשלב מסוים, שיהיה עלי לקחת דרך מעט אחרת מחברי... יש מי שלא ראה זאת בעין יפה. הם לא היו אגרסיביים, הם אף פעם לא אגרסיביים כלפי מי שהם רואים כ'גור אבוד'. אבל ביחס לגארו שמדברים בלי סוף על השביל להארה רוחנית, הם נעשים מאוד לא תומכים כשמישהו מעוניין לחפש שביל חדש." לקראת סוף דבריה, נימה מעט מרירה מתגנבת לקולה השקט והמדוד של זורחת במערב.
"צופי הכוכבים לא יעצרו אותך מלהיות שונה. אבל לפעמים זה נדמה לי כאילו להיות שונה בשבט שלי, אומר להיות מאוד לבד."

"אז הם בעצם נתנו לך את הקולד שולדר, בכנות אני חושבת שזה אכזרי באותה מידה כמו להתנהג אל האדם בתוקפנות והתעללות ישירה.

וכיאילו גם אני נוטה לכעוס על אחיי לשבט מפעם לפעם- ויש כאלו שאני מאוד לא מסכימה עם דרכם- אבל בסופו של היום אני עדיין אתן להם לשבת איתי מסביב למדורה ואני עדיין אכיר בהם - כי הם האחים שלי וכי אכפת לי מהם!"

"לא שאני חושבת שצופי הכוכבים לא מראים את החיבה הזאתי אבל.... אנחנו הגארו תמיד טובים יותר בייחד- וזה שיעור שלמדתי בחיי פעם אחרי פעם ובכל פעם הוא מוכיח את עצמו."

"רבים מאיתנו נוטים לבדידות, או לחיים בזוגות של מחנך ותלמיד, על פני להקה." היא מסבירה, קולה עדיין שקט, אבל קצת מעודד מדבריה של סקטץ'.
"קשר רגשי עמוק בין גארו אחד לאחר... הם קיימים, כמובן. אנחנו יצורים חיים אחרי הכל. אבל הם לא מעודדים במיוחד. לפני שתהנה מחברתם של אחרים, עליך לדעת לשחרר את הצורך באדם אחר, ולהיות מסוגל למצוא את האיזון הפנימי שלך בלעדיהם. הרעיון הוא שכל קשר גשמי הוא, ובכן, קשר. משהו שמחבר אותך לקרקע ומונע ממך להתעלות. לא משנה אם זה קשר לארץ המולדת, לאדם מסוים, או לעצם הצורך להיות נאהב.
אף פעם לא הייתי טובה בחלק הזה."

היא צוחקת במרירות
"אם כך אני מעדיפה להשאר על האדמה. זה קצת יותר קרוב לכל הפיכסה אבל אני כבר חייה עם זה כבר מאז שנולדתי." היא תגיד בפשטות

"אני... מסבירה לך את זה לא טוב." היא אומרת, קצת מתוסכלת מעצמה בבירור.
"זה נשמע כאילו זה להרגיש, או להתעלות. וזה לא נכון."

"אוקי אז תנסי להסביר את זה יותר טוב"

"טוב, זו לא בדיוק התפיסה המסורתית, אבל אני חושבת על זה ככה:
להיאחז במישהו, זה ההפך מלאהוב אותו. לרצות שמישהו ישתנה, זה ההפך מלאהוב אותו. אהבה אמיתית היא כמעט בלתי ניתנת להבחנה מחופש מוחלט. קשה להסביר במילים... תסכימי שאנסה להראות לך?"

היא תהנהן

זורחת במערב יוצאת עם סקטץ' קשר עין אינטסיבי,
ומושכת אותה לחלום בהקיץ משותף. הסביבה בה הן מוצאות את עצמן היא צלע הר עירומה, מוקפת בשלושה כיוונים בג'ונגל, ובכיוון הרביעי: תהום עצומה של מאות מטרים, בתחתית שלה חופת עצים ירוקה. האוויר צח, והכל מלא ערפל.
זורחת במערב נעמדת, וניגשת לעץ קטן בעל פריחה וורודה-בוהקת בשולי המצוק.
"אנשים מסוימים אוהבים... ככה." היא אומרת בעדינות, וקוטפת פרח. הוא פורח בראוותנות לכמה רגעים, ואז קומל, מת ומתפורר.
"אנשים מסוימים אוהבים ככה." היא אומרת, ומושיטה יד לתפוס את הערפל מעליה, שמתעוות לרגע כשהיא מושכת את לשונו האפורה, אבל אחרי רגע מאבד מהמוצקות שלו, חומק מאחיזתה וחוזר לרחף מעליה.
"רבים אוהבים בצורה כזאת." היא אומרת, וקוטפת בעדינות מהעץ גולם שהיה תלוי על אחד הענפים. היא סוגרת סביבו את כפות ידיה, ונושמת פנימה בקול עדין,
"אתה תהיה לי פרפר."
אבל כשהיא פותחת אותן, עש שמנמן ופרוותי יושב בכפתה, ומתעופף משם בעצלתיים כשהיא עוקבת אחריו במבט מאוכזב.
לאחר רגע, היא צועדת קדימה אל סקטץ', ומחייכת אליה בעדינות. בקול רך כמו הרוח בעלים שברקע היא שואלת, "איך את אוהבת?"

"איך אני אוהבת...?" היא תגיד
"אני נוטה להחזיק את אלו שקרובים אלי קרוב ולהיות שם בשבילם כשאני יכולה. הם כל מה שיש לי אחרי הכל"

"ואם הם עוזבים?" היא שואלת בלחש, רוח קרירה חולפת במצוק.

היא נאנחת
"לפעמים יש דברים שגורמים להם לעזוב... חובות, סיבוכים, מוות." היא תגיד
"אני חייבת להמשיך הלאה למרות זאת. הם תמיד יהיו חלק ממני אבל אני יודעת שזה לא יעזור לאף אחד עם אני לא אדע איך להתמודד עם אובדן"

"את אומרת דברים שנשמעים נכון. אין בכך ספק. אבל האם אלו הרגשות האמיתיים והכנים ביותר שלך את לא צריכה לצנזר את עצמך כאן. אני מבטיחה לא לשפוט אותך, לא משנה איזה חלק בעצמך תבחרי להראות לי. את חופשייה לצלול למעמקי ליבך. החלום יכיל כל רגש שתשפכי לתוכו."

"אם הם עוזבים... זה יהיה לי קשה. אני. אני רוצה לשרוד. ושהם ישרדו איתי. וכשאני אמות שהם יוכלו לשרוד גם.
הם... הם גם לא כולם יכולים להתגלגל הלאה כמונו- הם יחזרו לגאיה אבל... לחזור לגאיה זה מפחיד." היא אומרת עם קול חנוק.

זורחת במערב מהנהנת בכובד ראש, עיניה רכות ומלאות חמלה.
"הפחד ממוות הוא אולי הדבר הטבעי ביותר בנו."
היא מביטה אל שיח קרוב, ממנו פנגולין קטן מדדה החוצה. החיה הקטנה נראית מבוהלת, נואשת לברוח. והסיבה לכך נעשית ברורה במהרה. כמה רגעים אחרי הפנגולין, משהו שדומה לחתול בר לא גדול במיוחד יוצא מהשיח, ונראה מוכן לזנק ולטרוף אותו.
"כל יצור חי על פני גאיה מפחד למות, או שהקרובים אליו ימותו. העובדה שכאן גארו למדו להכחיש את העובדה הזאת, כדרך להגן על עצמם... ובכן. זה טראגי. אבל את לא חייבת להיכנע לזה."
הפנגולין מתכדרר ומתחבא בשריון שלו, אבל לפני שהחתול מספיק לזנק, זורחת במערב אוספת את כדור השריון שהוא הפנגולין בידיה באחיזה עדינה ומגוננת.
"את יכולה לחשוש, לעצמך ולאחרים. את יכולה להראות חולשה, סבל, היעדר של שלום פנימי. את יכולה להגיד שאת לא רוצה למות, אפילו אם יש סיבה טובה למותך. אישית, אני מפחדת פחד מוות ממותי שלי. כל כך עד ששקלתי לחפש מקום אחר להיות בו, מסוכן פחוץ. חלק בי עדיין שוקל. זה לא אצילי או מכובד במיוחד מצידי, זה נכון. אבל זו האמת. להכחיש אותה לא יעשה אותי אמיצה יותר... ויש שיגידו שאפילו ההפך."

היא תהנהן בשקט.
"אז לקבל את בואו של המוות כאמת ולא להתכחש לזה? מה עוד את ממליצה?"

היא נדה בראשה לשלילה באיטיות, מלטפת את הפנגולין הרועד ומרגיעה אותו.
"המוות הוא עובדה. לקבל אותו... זה עוזר. אבל אני חושבת שזה קל יותר לרוב הגארו. לקבל את הפחד, את חוסר האונים וחוסר ההשלמה שלנו עם המוות, זה קשה הרבה יותר."

"נו שיט.
בהרבה מקרים אני האחת שצריכה להיות החזקה. אני גליארד. אחות גדולה. אומגה ללהקה. גם כששאר הלהקה מיואשת אני האחת שצריכה לעמוד ולעודד. זה... קשה להראות חולשה."

"את האומגה, ותפקידך להיראות חזקה?" שואלת זורחת במערב, מעט מופתעת בבירור. "למה דווקא זה הוא התפקיד שלך, מכל התפקידים?"

"בהתחלה הייתי בטא אבל היהירות שלי הובילה אותי לעשות טעות נוראית- אחת שגרמה לשבירת רעלה רצינית ושבה אני סיכנתי את חיי. קיבלתי את העונש שלי בצעידה במקום ובכך שרצתי כאומגה לחודש. ולמרות שהחודש עבר אני חושבת שזה יהיה לטובת הלהקה שאני אמשיך להיות מתחתיהם.
אני בטוחה שלך כלופוסית זה מאוד מוזר לשמוע דבר כזה."