להתעלל בגורה

יום. יום מתחיל בזריחה ונגמר בשקיעה. בשביל סהר, היום בוודאי מלא בהרפתקאות בו היא מגלה גבים חדשים להסתתר מאחוריהם. זה התחיל מגב של גרינפינגרס, עבר לגב של אשלין והיום, יום חדש. תחת איזה גב היא תסתתר הפעם? אין לדעת. אך, יש שעתיים נדירות ביום, בו קולקי מסתובבת לבדה. השעתיים היחידות, בהם אין לה גב להסתתר מאחוריו. אלו שעתיים בהם התולע יכול להשמיד אותה לגזרים, בן דם יכול לפתות אותה לדבר אסור או רוח תרמא אותה בעסקה. היום, סהר הלכה לה לבדה, ומולה עמד כדור אור זהוב ומרחף.

קולקי משוטטת בקיירן, בובת הזאב שלה בידה האחת וגרב שהיא 'השאילה' על מנת להביט בתפרים הקטנטנים והמדויקים בידה השנייה. הפונצ'ו מגן אליה מפני הצינה שהיא מעולם לא הייתה רגילה לחוות בשעות היום, ושערה החלק נופל על עיניה הנחשיות. היא רואה את כדור האור ממרחק, ומצליחה להחזיק את עצמה למשך שנייה קצרה של היסוס, לפני שהיא מתחילה להתקדם לעברו- בקושי מצליחה להכריח את עצמה להתגנב במקום לרוץ אל עבר הדבר החדש והמופלא הנוסף הזה.

הכדור אור עוצר. עומד. כאשר קולקי מתקרבת, הוא משתנה מעט, לאט לאט. צבעו הופך להיות צהוב כמו עיניה והוא מקבל צורה של נחש. הוא מתחיל לזחול משם.

ברקע עובר אסלן, מחפש אחר הגרב שלו, לחלוטין לא מודע לקיומה של הגורה או כדור האור.

היא עוקבת אחרי הנחש הזוחל, מתאמצת בכל מעודה להישאר חבויה ולהתנגד לפיתוי להתקרב יותר.

הנחש ממשיך וממשיך, מסובב את ראשו בכל פעם, לראות שסהר ממשיכה לעקוב אחריו. הוא יוצא מהקיירן, עדיין בטווח ראייה.

כשהיא מבינה שהוא רואה אותה ובסדר עם זה, היא מרשה לעצמה להתגנב מעט פחות. רק מעט. עם ההגעה לגבול הקיירן היא בולמת, מהססת.

החיקוי נחש מאור עוצר, הוא מסתכל עליה. מסמן לה להתקדם.

היא מביטה אחורה, אל הקיירן. ואז שוב אל הנחש. מבטה מתנצל, מעט מבקש, הרבה חסר אונים.

האור בצורת נחש מפנה את מבטו וממשיך לזחול.

קולקי מביטה שוב אחורה, ושוב אל הנחש, ושוב לכל כיוון אפשרי. היא נראית בקונפליקט עמוק, אך כוח הרצון שלה מנצח והיא מתיישבת על הקרקע בחבטה מבואסת.

הנחש נעלם מטווח הראייה שלה.

היא נאנחת בכאב ואכזבה עצומים, ומחבקת את בובת הזאב שלה בפנים מלאות צער.

"על מה הטרגדיה?" קיאן שואל אותה מאחור. הוא דואג שעוצמת קולו תהיה חלשה ורגועה. הגיטרה שלו מונחת לפניו.

היא עדיין נבהלת ומזנקת לעמידה, אך נרגעת שהיא רואה את בנו של האריה.
"מה?"

"טרגדיה, זה מחזה בעל סוף עצוב. כזה שגורם לנו לבכות או ללב שלנו להתמלא בצער." קיאן אומר לה, "בערך כמו שאת נראית עכשיו."

"אה." היא לוחשת. "אני לא יודעת על מה זה."

קיאן מחייך חיוך נבוך, "ולמה את כל כך עצובה?"

"יש דברים מעניינים, אבל אסור לי לצאת לבדוק אותם."

"אסרו עלייך לצאת מהקיירן?" קיאן שואל כדי לוודא.

היא מהנהנת.
"חשבתי שאולי זה לא יהיה ככה כאן."

"אסרו עלייך לצאת מהקיירן ממנו הגעת?" קיאן שואל אותה, בסקרנות.

"מהטריטוריה." היא משיבה בפשטות.

"למה אסרו עלייך?" הוא שואל אותה, מנסה להבין עד כמה היא לא מעוניינת לדבר על השיחה הזאת.

היא נראית בעיקר נייטרלית בנושא, אך לא קשה להבחין בנטייה שלה לא לנדב יותר מידי מידע.
"כי עוד לא הייתי צריכה לדעת מה יש בחוץ."