להתעלל בגורה

שחף על אחד העצים מסתכל עליהם

"אוי, אני שונא תשובות כאלה." קיאן מגיב, "אז, איך שם? מה היה שם? ספרי לי קצת."

"חם."

קיאן מסתכל עליה במבט תמוה. הוא מחייך, "בסדר, אני הגעתי מאירלנד. המקום הכי יפה בעולם המוחשי. הבית שממנו הגעתי היה בית עץ דו קומתי, ליד אגם קר-לה פאן. האגם גדול מאוד, בגודל הקיירן הזה. בערך. חיים שם הרבה מאוד דגים, שמגיעים מנהר המזלג. אני ואבא שלי, בריאן היינו יוצאים בבקרים, כאשר הטל ירד וערפילים כיסו את האגם. היינו הולכים לדוג. הוא היה נגר ודייג. את כל הכלים שלו הכין בעצמו. גרתי ליד יער, רואהן שיצא לך להכיר ושאר הבנות היו יוצאות מידיי פעם לקטוף מידיי פעם פירות. מידיי פעם משחקים מחבואים או יוצאים לחקור. היו שם זאבים, אבל זאבים מן השבט, אז הם לא פגעו באף אחד. מידיי יום ראשון היית פסטיבל גדול בכיכר, היכן שחצוב בפסל את האייל הגדול ואת פיון מכקול מלטף אותו, יחד עם יחדו הקטן אושין. כל אחד היה תורם את מיטב תוצרתו, והארוחה היית משהו שמחכים אליו כל השבוע. מגיל 13 בערך, היינו הולכים אל הפאב. זה מקום כזה, בו מתכנסים, אוכלים ושותים ביחד. אלכוהול, כמובן.

אמא שלי, אוולין, היא עקרת בית. היא היית דואגת לנו תמיד, ושנלמד דברים חדשים על העולם. היא הגיע מטקסס, שזה ליד ניו מקסיקו. יש את אליסון, שהיא אחותי הגדולה, היא ממש כייפית במסיבות. יש את אחותי הקטנה ריילי, היא ביישנית כמוך. ואת מוריגן, היא קטנה מאוד. בת 7. פראית ממש. אמא שלי נוטה להגיד שייתכן שהיא תהיה גארו יום אחד, אבל היא טועה לדעתי. יש עוד הרבה מה לספר, כמובן."
כל קולו, מלא כיסופים. ערגה. ניתן לראות התרפקות על העבר שכזאת. אם סהר תביט ממש טוב, היא תראה אפילו דמעה. "תוכלי לנסות לתאר את המקום שהגעת ממנו ככה?"

הגורה בולעת את המילים, נראה שיש לה כל כך הרבה שאלות שאין לה התחלה של דרך לשאול את כולן. היא מביטה שוב ושוב על הקיירן, מנסה לעמוד את גודלו בתנועות ידיים ומבטים מזויות שונות, כאילו מתקשה להאמין שמים יכולים להיות גדולים כל כך. כשהוא מסיים לדבר היא מצליחה לומר רק:
"אני רוצה לראות."

"יום אחד, אראה לך." קיאן אומר חרישית. "כשתהיי פוסטרן."

קולקי משתהה לרגע, כשוקלת להתווכח, אך משמיעה רק אנחה חלושה ומניחה את ראשה על ברכיה. בובת הזאב שלה חבוקה לחזה.
"איך זה אגם?"

קיאן מסתכל עליה בתמיהה, לא מבין את השאלה.

"אמרת כבר מה זה. לא אמרת עדיין איך זה."

"אה," קיאן אומר בהבנה, "זה תלוי מתי את תופסת אותו, כמובן." קיאן אומר בחיוך. "בלילות הסתיו הגשומים, זה הזמן של של האגם להתחדש. להיות עם עצמו. זה להיות בבית, כאשר האח דולקת, ואוכלים נזיד חם. זה הזמן לראות את היופי בהתגלמות הטבע. בבוקר אביבי, זה זמן התחייה. הטבע והחיים באגם חוזרים, צמיחה מלבלבת, זה לדוג בבוקר. זה מרגיש התחברות אל החיים. בצהריי הקיץ, זה התרעננות. היום חם וקולח, וכאשר מתרצים במי האגם הקרים, אנרגיה, רצון שלא היה בך קם מחדש. ובחורף, בחורף האגם קופא לקרח. זה הזמן בו האגם ישן ונותן לנו, את הזכות להנות בו. כל הנערים מחליקים עליו, ומתחילים מלחמות שלג. מתחילים עם הבנות. אני התנשקתי לראושנה לאחר החלקה באגם הקפוא."

סהר מקשיבה בהנאה ברורה, מתענגת על כל מילה בתיאור. גם על אלו שהיא לא בטוחה במשמעותן.
"בוא נלך לנהר." היא לוחשת לבסוף. "נשיר לו שירי ערש, ואז הוא ירדם, ונוכל להחליק עליו."

"אני חושש שזה לא הזמן שלו לישון," קיאן אומר בצער. נראה שהמחשבה גורמת לו לחייך. "נראה לי שלנהר פה ייקח הרבה שמשות עד שייתעף. אבל, החורף בקרוב יגיע. אני בטוח שנמצא מקום עם שלג וקרח."

"זה לא החורף?" היא שואלת, המומה בבירור.

"כעת זה הסתיו." קיאן אומר לה, "החורף יגיע בעוד ירח. נעשה טקס גדול, להתכונן אליו."

"ביום ההיפוך?" היא שואלת בטון זהיר.

"כן." קיאן אומר, נעשה פסטיבל. חגיגה אחרונה לפני החורף. "זה גם היום בו אנחנו הכי קרובים אל המתים. את עוד תראי."

עיניה של קולקי מתמלאות אור.
"אני מכירה את טקס יום ההיפוך. זהו היום החשוב ביותר בשנה. כבר חשבתי שהשנה אני איאלץ לעשות אותו לבד..."

"כל פיאנה יודע לארגן פסטיבלים של חילופי עונות. זה החגיגות שכולם מחכים להם." קיאן אומר בחיוך.

"פ-ס-ט-י-ב-ל?" היא חוזרת על המילה בזהירות. "אתם... חוגגים את ההיפוך?"

קיאן חושב לרגע, מתלבט ואז עונה לה, "עדיף שתראי את החג ותופתעי מלשמוע הסבר וזהו."

"אבל זה לא חג."

"בטח שכן." קיאן עונה לה, "בשביל פיאנות זה חג. חג הסמהיין"

"והרוחות לא כועסות עליכם?"

"לפעמים. למה את מצפה שהם יכעסו עלינו?" קיאן שואל אותה וסקרן לתשובתה.

היא נחרדת קלות.
"כי בלילה שמוקדש כולו ליראת כבוד, אתם חוגגים."