להתעלל בגורה

קיאן חושב, "לא יודע. את מבלבלת אותי, בעיקר. את מאוד חשאית."

"אה." היא אומרת. "אני נחש."

"ובגלל זה את חשאית?" קיאן שואל אותה.

"אולי."

"סודיות היה הטבע של אוקטנה מאז ומעולם," הוא אומר ובברור לא כמחמאה. הוא נראה קצת נעלב "בסדר, אם חשאיות זה רצונך, אני אכבד את זה."

"אני... לא מנסה להיות חשאית. לא רוב הזמן, לכל הפחות."

"את צריכה ללמוד לספר סיפורים." קיאן אומר לה, "זה יעזור. את פשוט צריכה להגיד כמה שיותר מידע, לא משנה אם את חושבת שהוא רלוונטי או לא. אחרי זה, כבר לומדים לסנן."

"אני פשוט לא אוהבת את זה."

"בסדר." קיאן אומר לה, "את רוצה אולי לספר לי על הדבר המעניין שהיה לך לחקור מחוץ לקיירן או שתוותרי גם על זה?"

היא מהססת לרגע, אך לבסוף מחליטה לשתף.
"ראיתי נחש כלשהו, עשוי אור. הוא רצה שאני אבוא איתו."

"איך את יודעת?" קיאן שואל אותה, "את מבינה את שפת הנחשים?"

"לא שאני יודעת. פשוט הבנתי למה הוא מתכוון."

"ניסית לדבר איתו?"

היא נדה בראשה לשלילה.
"אמרתי לך... אני לא אוהבת את זה..."

"את לא אוהבת לדבר בכלל?"

"לא ממש... זה פשוט נורא חשוב לכולם כאן, אז אני משתדלת."

"טוב, אם כך, נראה שדיברנו מספיק להיום." קיאן אומר בחיוך. "תודה על תשומת הלב, סהר."

"אני לא התכוונתי שאני לא נהנית לדבר איתך." היא מבהירה בחטף, מעט בחשש.

"אני יודע. אל תדאגי, אני לא כועס. דיברנו הרבה." קיאן אומר לה בחיוך מרגיע ונעים. "פשוט, רוצה שתרגישי בנוח."

נשימתה של סהר נרגעת במעט.
"זה... קשה קצת להרגיש בנוח, הכל כל כך אחר. זה טוב, רק לא נוח." היא לוחשת, לחייה סמוקות מעט. "אני יכולה לשאול דבר אחרון?"

"ודאי." קיאן אומר לה, "טוב, רק אם תתני לי גם שאלה אחרונה כרגע."

היא חושבת לרגע, ומהנהנת. מחכה שהוא ישאל.

"מה המאכל האהוב עלייך?"

השאלה בבירור נראית לה מוזרה, אך היא עונה בזריזות-
"ארנב."
ואז מבינה שהיא אמרה רק מילה אחת, בעצם, ומתאמצת להרחיב לכדי:
"לבד, מעל מדורה, בלילה של מסע ציד. או בתוך נזיד, בטקס השקיעה. כל המשפחה ביחד. ושלך?"

"אמרנו שאלה אחרונה כל אחד," נראה שהדברים נאמרים ברצינות. "את בטוחה שזאת השאלה שתרצי לשאול?"