להתעלל בגורה

היא צוחקת צחוק קטן, ומסבירה.
"הם יעל, זאב ערבות ונץ. אתה אריה."

"למה אני אריה?" קיאן שואל במפתיע. נראה שהוא לא ציני או משהו בסגנון. התשובה חשובה לו.

"לא ידעת?" היא שואלת, ונראית די מופתעת. "חשבתי שזה ברור לך."

"לא." קיאן מבהיר, "למה אריה?"

"כוח. אומץ. גאווה. פזיזות. לא אמרו לך בעבר?"

"הגורה מכירה אותי פחות משבוע," קיאן אומר בכעס. "וכבר הסיקה את כל זה?"

סהר נראית די מופתעת מהכעס שלו. היא נרתעת מעט אחורה, מהדקת את אחיזתה בבובת הזאב.
"חשבתי שאתה יודע. עם איך שדיברת עליו..."

"מה אם אייל?" קיאן שואל אותה, "אני הולך גם בדרכו שלו."

"כלומר... הרוחות לא אמרו לך כלום, וגם לי לא. אז אולי אני טועה. אבל אתה לא נדמה לי כמו אייל."

"לאריה, לאייל, יש משפחות." קיאן אומר לה, "והם הפטרונים. אולי אני מישהו ממשפחתם?" קיאן מציע את האפשרות. "הסקת עליי הרבה. כוח, גאווה, אומץ, פזיזיות. אך לא ראית אותי נלחם. ייתכן והמחנך שלך לוחש באוזנייך שבחים עליי?"

"לא." היא עונה, מאוד בהחלטיות. "פשוט חשבתי שאתה דומה לאחים שלי."

"אני אריה ואייל ועורב וזאב אני זריחה ואני סלמון ואני ארנבת ואני סנאי." קיאן אומר לה בחיוך. "ואני עוד... אנו, הגארו, הרוח שלנו, לא מוגבלת למהות אחת. אנחנו, יכולים להיות יותר מזה. גם את."

היא נראית מופתעת שוב. מופתעת כמעט כאילו אף אחד, אף פעם, לא אמר לה משהו כזה. שזה בוודאות המצב שלה באחוז ניכר מהזמן, ככה שזה שעכשיו רואים את זה כנראה אומר משהו. לכמה רגעים נדמה שהיא שכחה שמצופה ממנה לומר משהו חזרה, או שהיא פשוט שכחה איך מדברים. אבל לבסוף, היא עונה. בקול שקט וקטן שדומה יותר לקול שלה בהמולת המוט, אבל עדיין, קצת אחר.
"איך?"

קיאן תולש ממנה שיערה במפתיע.

היא נבהלת למדי, מספיק בשביל להיעמד. מבטה זועף.

הוא לוקח את השערה החלקה שסהר ידועה בהם ובוחן אותה היטב. מפתל אותה לכדי צורה של נחש. הוא מעביר את האצבע שלו על השערה. מרגיש אותה. הוא מצמיד אותה לאוזנו, מותח ומשחרר ולבסוף, שולף את לשונו וטועם את האוויר.
"קולקי, סהר, דם אוקטנה, בתו של נחש." הוא אומר, קולו דרמטי. "נערת נבואה. גורל אני מרגיש ממך, נכון? את התבשרת אל גורלך."

היא מביטה בו, חוששת, סקרנית ומוקרפת כאחד. לשאלתו, היא מנידה בראשה.
"אני לא יודעת עדיין."

"מה את לא יודעת?" קיאן מנסה בכל זאת. מרגיש שחסר לו חלק אחד בפאזל.

"מה הגורל שלי."

"אבל את יודעת שיש לך אחד?" קיאן שואל אותה.

"אחרת לא הייתי כאן."

"מקודם," קיאן בוחן אותה. "אמרתי שהרוח שלך יכולה להיות הרבה יותר. שהמהות שלך יכולה להשתנות. שאלת אותי איך. למה? מה את רוצה להיות?"

"אני אני." היא משיבה במהירות. "אני פשוט... לא הבנתי איך זה יכול להיות אפשרי. אז שאלתי."

"אמרו לך משהו בנוגע לזה, נכון? משהו שמטריד אותך." קיאן אומר, בוחן את הגורה. מוטרד.

"למה שזה יטריד אותי? ככה זה תמיד היה ותמיד יהיה- וזה כבוד גדול."