סבא רעם והנחש (קולקי וויקטור), יום שבת בערב, 12/1

ויקטור אומר בקול רגוע מופתע קצת "זהו? עם איך שדיברת עליו בטוח יש לך רגשות מסויימים אליו או סיפורים מעבר לפרטי הצגה"

"יש לי." היא אומרת בפשטות.

ויקטור מסתכל עליה ואז חזרה לחלל הוא אומר בקול קצת קליל "תוכלי לספר חלק מהם? "

"חלק, כן." היא עונה, בחוסר חשק מסוים. "אבל אני לא טובה בזה במיוחד..."

ויקטור שותק מסתכל עליה לכמה שניות לוקח פריכית שוקולד אחרונה. ומכניס את השקית הריקה לכיס. הוא אומר ברוגע " ספרי לי משהו אחד, הדבר הראשון שאת זוכרת ממנו"

היא חושבת לכמה שניות, ואז לבסוף מדברת בשקט.
"אני זוכרת פעם אחת שהייתי צעירה מאוד, והוא ערך את טקס היום הארוך. השמש בכל עוצמתה זרחה בדיוק מעליו, וכשהוא הרים את ידיו והשרוולים של הפונצ'ו השתרכו מאחוריהן, הייתי בטוחה שהוא עומד לפרוש כנפיים ולעוף אל תוך אִנטִי."

ויקטור מחייך ושואל ברוגע "אינטי? מי היא?"

"אתם קוראים לה 'הליוס', אני חושבת." היא אומרת ומוסיפה מיד, "מה הזיכרון הראשון שלך מסבא שלך?"

ויקטור אומר בשקט " את סבא רבה שלי בבירור לא הכרתי. מסבא שלי אני זוכר אותו מחייך, אני לא בטוח באיזה גיל, אבל הוא לקח אותי לטיול והיה קר, הוא הראה לי את היער בזמן סופת רעמים. היה יום אפור במיוחד וראיתי אץ הברקים מאירים אם האפור האפור בוהק ומיוחד"

היא מחייכת למשמע הסיפור לכמה שניות, ואז נראה שאסימון כלשהו נופל לה, והיא נראית סקרנית.
"העצים אפורים, מאיפה שבאת?"

ויקטור מגחך ואומר ברוגע " לא. אני פשוט לא רואה צבעים מעולם לא ראיתי. הכל נראה לי בגווני אפור."

"למה לא?" היא שואלת, נראה שהדבר מטריד בעיניה.

ויקטור אומר ברוגע " נולדתי עם זה. סבא ואבא שלי האמינו שזה חלק מההשפעה של הצד הרוחני, השפעה של הברכה שקיבלתי. "

היא מהנהנת.
"זה בסדר. אני לא יכולה לסבול קור. הרוחות נותנות ולוקחות."

ויקטור מהנהן ואומר "זה נכון, אבל מצד שני את לא יכולה לדעת מה ההשפעה של כל אחד מהדברים. הדברים שהזכרנו יכולים להיות מתנות שעוד לא הבנו את היעוד שלהן או שאפשר לייעד אותן בעצמנו"

היא מהנהנת, ונראית מתרשמת מאוד.
"מצאת פעם איך להשתמש בחוסר היכולת לראות צבעים לטובתך?"

ויקטור אומר ברוגע "זה עוזר לי להתרכז ולהתעלם מחלק מהסחות דעת."

"ואתה לא סקרן לדעת איך צבעים נראים?"

ויקטור אומר ברוגע " אני לא יודע, מעולם לא ראיתי צבעים, זה לא מפריע לי, מעולם לא הייתי אחרת."

"אני אף פעם לא טעמתי עוגה. אבל אני יודעת שיש דבר כזה, ואני סקרנית."

ויקטור מחייך ואומר ברוגע " אם הייתי יודע הייתי מביא לך, אולי פעם הבאה שניפגש. אני רוצה לראות צבעים מתישהו, אבל זה לא ממש אחת מהמטרות המרכזיות שלי כרגע." ויקטור מסתכל על קולקי ואז מבטו נח על עבודת זאב הוא שואל בחיוך קטן "מה זה?"

היא מחבקת את בובת הזאב קרוב יותר.
"זה בובה."
ולאחר רגע של מחשבה, היא מוסיפה,
"אני חושבת שהפסקת חשמל עשוייה להיעלב."

ויקטור צוחק ואומר בחיוך " אם היא רוצה לתת לך עוגה ראשונה, היא מוזמנת." הוא מוסיף לשאול בקול מעט חם " ממי קיבלת את הבובה?"

היא מהנהנת לחלק הראשון של דבריו, ולחלק השני מסיתה מעט את מבטה בביישנות.
"ריה. בשדה התעופה."

ויקטור אומר במעט הפתעה " הא. נחמד מצידו"