סבא רעם והנחש (קולקי וויקטור), יום שבת בערב, 12/1

"מה קרה לו?"

ויקטור משפיל את מבטו. הרוגע שלו יורד הוא לא נראה נעלב או פגוע מהשאלה. משהו משולב בפחד ושקט שורר בקולו למרות שהוא מנסה להסתיר את זה כשהוא אומר בשקט " אני אספר לך פעם אחרת סהר"

עיניה של סהר מתרחבות. היא מתקרבת מעט.
"למה?"

שקט זו רק במקום ויקטור מסתכל על קולקי ישר בעיניים " את מאוד סקרנית, אני יכול לספר לך את זה, אבל נצטרך לעשות את זה כמו שצריך" הוא מחכה לראות את התגובה שלה.

היא מהנהנת בצייתנות.
"מה לעשות?"

ויקטור מסתכל לקולקי בעיניים ואומר בקול שקט עם נימה מאיימת " להסתכל עלי ועל הדמויות שאני יוצר בלי להסתכל הצידה, בלי לברוח. את מספיק אמיצה בשביל זה?"

היא מהססת לרגע, אך כאילו בהבנה שאין לה דרך אחרת לדעת, היא מהנהנת.

ויקטור אומר ברוגע " אוקיי" הצללים באזור זזים ויוצרים צללים ארוכים שנראים דמויות גבוהות תחושת אי נעימות קצת משתררת . הוא אומר בקול שקט עם נימה מפחידה " שמעת על עלוקות קולקי?"

היא מהנהנת בשקט, מבטה מרצד בין הצללים.

ויקטור הצללים מתרבים יותר ויותר דמויות מופיעות מפחידות, גבוהות שיניים בולטות ועדיין יש בהם משהו מיסתורי לא מובן. הדמויות נעמדות וויקטור אומר " העלוקות, רומניה מלאה בהם. אבות אבותי נלחמו בהם הקרב היה קשה ומשפחת פורטונה והגארו היו חזקים והשמידו מהערפדים אבל בכל קרב לגאיה יש מחיר." הדמויות נלחמות בגארו שמשמידים אותן אבל גם נופלים הכל מתערבל ונראה מחליא.

סהר בולעת את כל המראות בעיניים רעבות. אל אף שנשימותיה מתקצרות, והיא בבירור מבוהלת, היא נשארת שקטה ורק מחכה להמשך.

"סבא רבה שלי להק נוצות, גארו בכיר לאדוני הצללים הוביל מתקפה על בית של ערפד" אפשר לראות גארו מהודר וחזק למרות הצל בבירור אפשר לראות פרווה שחורה מוביל 3 גארו." חבריו להתקפה נפלו" הצללים מראים דמויות אנושיות ואנושיות פחות קופצות וקורעות את הגארו הנלחמים "להק נוצות הצליח להיכנס לחדר בוא נמצא הערפד." הצללים נעלמים ומה שמופיע זו דמות ערפד גדולה היא משדרת כוח ושליטה. ניביה חדים מאוד כל גופה פרוש כעטלף. מול הערפד מופיע גארו פצוע מעט אך עדיין עומד גאה הוא קופץ על הערפד בטפריו דוחף אותו לכיוון מה שנראה כמו אח בוערת הערפד נשרף מעט אבל משהו מכבה את הלהבות. הקרב מתערבל, דם מועף לכל עבר. המקום מתבלגן הכל עקוב מדם ומחליא. לא ברור מה קורה אבל האווירה רעה.

סהר נרעדת, אך עודנה צופה בריתוק.

צל מהיר מכסה את קולקי וויקטור ואז הוא נשרך מעליהם לאט לאט ועולה על עץ ויוצר לגובהו דמות פצועה אנושות אך עומדת של ערפד במלא הדרו שיניים שבורות שריטות עמוקות על כל גופו אבל עדיין עומד ומשדר, רצח, תועבה מיפלצתיות והתחושה הלא מובנת כאילו הוא צופה בגארו היושבים. צל פצוע אנושות כורע על הרצפה נמצא להק נוצות, זעם ענק מורגש ממנו ולמרות הכל הוא מזנק להתקפה חזקה שמובילה לטפרים להיאחז בצוואר הערפד ומשדרת כוח אדיר וזעם. אך בהינף טער מהערפד, הגארו שטפריו אחזו בצוואר הערפד. נראה כי עיניו קפאו. הערפד מנתק ממנו את הקרינוס וזורק אותו אל הרצפה. הוא מתכופף במהרה לכיוון הקרינוס הזרוק ומתחיל לעשות חתך* עם הטער שבידו. לפני שהצל מתפזר אפשר לראות את הערפד מביט מאחורי כתפו לזמן ממושך מהמצופה על שני הגארו כאילו יודע שמישהו צופה בו. ואז הצללים נעלמים.

*אם קולקי מנוסה בפשיטת עורות ופרוות מחיות היא יכולה לשים לב שנראנ שהערפד תקע את הטער במקום שצריך כדי להתחיל פעולה זו.

המראה משאיר את הגורה חיוורת כמו נייר ורועדת כמו עלה נידף ברוח. בובת זאב קטנה מופיעה במהרה מתוך התיק התלוי על כתפה ואל בין שתי ידיה, נמחצת באופן בו רק ילדות מפוחדות יכולות למחוץ דברים. היא מביטה בויקטור, מחכה להסבר או המשך כלשהו, שבתקווה יהפוך את כל העניין למטבח יותר ומבעית פחות.

ויקטור מסתכל על הגורה ועל הבובה. הוא מתיישב ומביט לגורה ישר בעיניים. היא יכולה לראות בעיניו משהו שאני כמו פחד מוסתר. הוא אומר בקול ברור רגוע ושקט בתוספת משהו שמרגיש כמו ניצני חום " לסיפור הזה אין סוף טוב, אבל יש עתיד. לא חשבתי שתישארי לכולו, את יותר אמיצה משאת נותנת לעצמך ליהיות. בתור גארו אנחנו חייבים להילחם, יש לנו מטרה ואנחנו צריכים להשלים אותה. סבא רבה שלי היה גארו מכובד וחזק שנפל בקרב כמו גארו רבים אחרים. אבל הם החלישו את התולע, העלימו חלקים ממנו וטיהרו אותו. אפשר לעשות שינוי, אפשר לנצח. יכול ליהיות יכעסו עלי שהראתי לך אמת כל כך מוקדם, אבל זה המצב. אנחנו חייבים להמשיך כדי שיצורים כמוהו לא יסתובבו בנינו, לא יסתובבו על גאיה". כשויקטור מסיים את דבריו נוצות עורב שחורה עשויה צל וערפל מתחילה ליפול לאט מהשמיים ונוחתת על אפה של קולקי. נוצות אט אט נופלות ומסתדרות בצורה שנראית כמו להקת עורבים ולבסוף מתאחדות לעורב אחד שנוחת באצילות על כתפו של ויקטור. לאחר מספר שניות כל הנוצות מתחילות להתפוגג לאט בצורה רגועה.

הנאום מניע את הגורה מאימה, אל תוך סקרנות ואז אולי אפילו להשראה. היא מרותקת לכל מילה ומהנהנת באישור והבנה בכל הפוגה בין המשפטים. כאשר הנוצות מתחילות להתערבל על אפה, עיניה נפערות, מתמלאות ניצוץ בוהק של הקסמה. היא לא מעיזה לנשום, שמא תפחיד את הפלא היפייפה הזה. עם התגבשותו היא לא מצליחה להתאפק, ושולחת יד קדימה על להקת העורבים ההופכת לפרט אחד.

הנוצות מרגישות מעט מוחשיות כמו ערפל ביום סגרירי, הרבה יותר מהצללים שנעו על הרצפה. היצור מתערפל קצת סביב ידה אך לא מתפוגג לחלוטין. ויקטור מחייך בחיבה.

"מי זה?" היא שואלת, ספק את העורב וספק את ויקטור.

ויקטור מחייך ומסתכל על העורב " הד, זיכרון. של סבא רבה שלי. זה פחות מוחשי הפיזי. וגם באומרה זה לא חזק. אני מנסה להחיות את הזיכרון שלו יותר."

"אני יכולה לעזור?" שואלת הגורה

ויקטור חושב על זה ואומר בקול רגוע " כרגע לא, אבל אם יהיה מצב שתוכלי לעזור בעתיד אני אעשה את זה בדרך המסודרת "

היא מהנהנת.
"הסיפור הזה מאוד מעניין."

ויקטור אומר בשקט " כן... אני אשמח לשמוע על סבא רבה שלך גם"

"שמו 'רואה מבעד לאפלה'. הוא שאמאן ובן-אוקטנה. הוא חכם ומוכשר מאוד."