נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

"אני לא יודע אם כולם, אבל רוב גדול." קיאן אומר לה, הוא מניח יד מרגיעה.

סהר נרתעת מעט מידו, נראה שבעיקר מתוך הפתעה. לאחר רגע היא נרפית ומתרככת. מבטה מורם אליו.
"אתה חושב... שריה יודע?"

"אני לא יודע." קיאן אומר לה, הוא מושיט יד נוספת לעבר משקפי השמש שלה. לאט ובעדינות, מראה את כוונתו. "אני לא אחד שאפזר אשמות. תשאלי אותו."

למרות חשש קל, היא לא נרתעת מידו.

הוא מוריד את המשקפיים שלה. "כך טוב יותר. אל תסתירי את מה שאת שהדבר לא נחוץ."

ואכן, עיניה נוצצות והיא ממהרת להשפיל מבטה ולנגבן בשרוול שלה. שפתיה מהודקות בעוצמה. לפחות לכמה שניות ארוכות, היא שותקת.

"אני מרגיש ממך את הזעם." קיאן אומר לה, "אך לאן הוא מופנה בדיוק? על מה את כל כך זועמת?"

"אני לא זועמת. אני פשוט... לא מבינה." היא ממלמלת בקול רועד קלות, ומנגבת שוב את עיניה. "אני צריכה לדבר עם ריה." לאחר מכן, היא מרימה את מבטה אליו לרגע חטוף.
"אתה ראית את זה? את סין? את המפעלים?"

"כן." קיאן אומר לה. "ראיתי. מה סיפרו לך על הטכנולוגיה?"

"שאלתי הרבה." היא נאנחת. "איך היא עובדת ולמה המציאו אותה, קצת על מה היא יכולה לעשות ועל הקשר שלה לרוחות ולאומברה. אבל לא איך מכינים אותה, מסתבר..."

"ומה חשבת על טכנולוגיה באותו הזמן?"

"בהתחלה חשבתי שהיא כולה פטישים וטאלנים. כשהצלחתי להבין שזה לא ככה... חשבתי שזה פשוט מופלא."

"לכל אחד יש את הרגעים האלה." קיאן אומר לה ונראה מעט מתלהב. כאילו הוא נזכר בזיכרון כזה בעצמו, מלא אקסתזה. גופו רועד רק מעצם המחשבה. "משהו שגורם לו להתלהב. להתרגש. הטכנולוגיה לא גרמה לך לזה. משהו בטכנולוגיה גרם לך לזה. אולי ההתלהבות מחידוש, אולי הרעיון שמשהו מת יכול לבצע פלאים שכאלה. את תצטרכי להבין ולהרהר עם עצמך מה אותו דבר."

"פשוט... זה היה כל כך חדש ושונה. איך אפשר שלא להתרגש?"

לרגע נראה שקיאן לא שם. הוא בוהה בנקודה באוויר ונראה שהוא שקוע בה. אחוז בדימיון ונוסטלגיה.

"גם אתה התרגשת?" היא שואלת ברוך.

"ענית לעצמך!" קיאן עונה לשאלה שלה בפתע. נראה כי הוא חזר למציאות בבת אחת. "את מתרגשת ממשהו חדש ושונה. את נולדת וחונכת להיות סהר ירח מלידתך, עולם בני האדם פשוט... חדש לך ושונה מכל מה שהכרת." הוא בוודאות הבחין בשאלה שלה, אך בחר להתעלם.

היא מרכינה את ראשה ומהנהנת, בבירור לא בטוחה לאן הוא חותר.

"זה למה טכנולוגיה כל כך מרגשת אותך. היא פשוט חדשה ושונה. אבל, מתישהו, היא תרגש אותך הרבה פחות. היא תהיה מוכרת. אז, את תחפשי משהו אחר." קיאן אומר לה. הוא מניח את החכה בצד, כי לא נראה שהם ידוגו בזמן הקרוב. במקום זאת הוא לוקח סכין.

"בואי אני אספר לך סיפור שעושים סהר הירח קצת הקליאת' והפוסטרן. אם את יודעת, אווטאר העורב פה בארץ נפל אל התולע. ואנחנו כינסנו מועצה של סהר ירח שדנו כיצד העורב נפל וכיצד ניתן להשיבו. דם ואפר, סהר ירח פוסטרן, אמר שחלק מהסיבה שלא הצלחנו למנוע את הנפילה, היא שלא הסתכלנו על התמונה הכוללת. אנחנו חשבנו שלהשמיד את העצים ימנע את נפילת העורב, אך טעינו. פשוט לא ראינו את התמונה הכוללת. לא הבנו מה המשמעות של העצים. הם היו הדרך של מאכלת שחורה לשלוט על העורב והנפילה שלהם גרמה לו ליפול לתולע."


הוא לוקח את הסכין וחורט את הגליף טכנולוגיה. "אני חושב שזאת הבעיה שלך, סהר. את למדת את הטכנולוגיה מנוקדת מבט צרה." הוא מסמן את הגליף אורגת מעל. "כדי ללמוד נכון. את צריכה לראות את התמונה הכוללת. את צריכה ללמוד על האורגת."

היא מתכווצת ומהנהנת חלושות כשהוא מזכיר את נפילת העורב לתולע, אך לאחר מכן סקרנותה ניצתת, והיא מביטה בעיניים נחשיות -ועדיין מעט לחות- על בלב שלם, ממתינה לו שימשיך לדבר.

"פעם, בתחילת הזמן," קיאן מתחיל לספר, הוא מוריד את הסכין ולוקח את הגיטרה במקום. "גאיה התקיימה בהרמוניה. הווילד, הוויבר והווירם פעלו ביחד. הווילד היה השורשים, הלב, הזריעה, נתן את הרעיון והמהות לכל החיים על פני גאיה. האורגת, היית הגזע, היא היית המוח, המחשבה, היא נתנה צורה וגוף לכל החיים על פני גאיה. התולע, היה המאזן. כאשר הגיע זמנו של דבר בעולם להיעלם ולפנות את מקומו לחדש, הוא היה המבצע. הוא עשה את מלאכתו נאמנה. העולם היה מושלם. הכל התקיים בדיוק כפי שאמור להיות ואין סבל על פני האדמה."

הוא פורט מספר נעימות בגיטורה וממשיך בדרמטיות. "אבל האורגת, היה בה פגם. היא ראתה את גאיה כדבר מושלם, אחד שלא צריך כל שינוי. כאשר התולע השמיד את הדברים שהיא העניקה להם גוף, זעם רב מילא אותה. היא השתגעה. העכבישה לא היית מוכנה שמלאכתה מושמד. היא החלה להסתובב סחור סחור מסביב לתולע לכדה אותו בקוריה. מנעה ממנו להשמיד ולהרוס. התולע, נדבק בשיגעונה, חוסר היכולת שלו לבצע את האיזון והתפקיד שלו אצל גאיה, גרמה גם לו להשתגע. גאיה, גייסה אותנו, להיות לוחמיה. להביס את התולע ולהשיב איזון."

"וכך, האורגת הביאה את הצער הראשון לעולם הזה."

"אני מכירה את הסיפור הזה." קולקי לוחשת. "ננה סיפרה לי אותו כשהייתי ילדה. אבל... קצת אחרת." היא משתהה לרגע קצר, ואז שואלת:
"אתה שונא אותה?"

"את ננה שלך? לא. אם כי אני מאוכזב מאיך שהיא סיפרה לך על האריה שלי." קיאן אומר אבל הפעם בציניות ברורה. "וברצינות, שאלת שאלה... מוזרה. הפרא, האורגת והתולע לכולם יש תפקיד אצל גאיה. התולע והאורגת השתגעו, אנחנו צריכים להגן על גאיה מהם. זה הכל. האורגת היא אויב, היא משנית לתולע, אך זה לא משהו להתעלם ממנו."

היא מהנהנת בהבנה. שוב, ראשה מורכן.
"אני חושבת שאני צריכה לדבר עם ריה."

"כדאי, כן." קיאן מהנהן לאישור. "מהלכי זכוכית, אוקטנה, הם רואים את זה אחרת. בכל מקרה, זה מביא אותנו לנושא אחר. בני אדם. התפקיד של בני אדם אצל גאיה, אני לא יודע אותו. אבל אני יודע שיש להם תפקיד.


כל הפרה קיבלו לביצוע משימתם אופי של חיה ותבונה של אדם. מבין כל החיים בארץ, רק לבני אדם אין ייצוג של רוח. אני יכול להגיד לך משהו אחד בנושא, האורגת אוהבת בני אדם. מאוד אוהבת.

זה ניכר מאוד באומברה, שם העכבישים מנסחם לחקות את בני האדם. חיים להם בערים שלהם וקונים בקניונים שלהם. האורגת מאוד אוהבת בני אדם, ועל כן נתנה להם 3 מתנות: הדוגמא, המדע והטכנולוגיה."