נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

"יש לך עוד שאלות?" קיאן מחייך חיוך ערמומי. "תרצי לדעת באיזה גובה הוא היה אולי? מה היה צבע העור שלו? איזה יצור על טבעי הוא היה? באיזה סוג נשק הוא נלחם? למה פגשנו אותו? מה עשינו ביחד? מה גודל התיק שלו?"

היא מהנהנת בהתלהבות.

"מעולה. יש לך הרבה שאלות נהדרות להנות מהם." קיאן אומר וצוחק. "בואי נצא."

החיוך המתרגש דועך למבט מבואס משהו, אך מתאושש כאשר היא נזכרת שהם, בכל זאת, הולכים לים. היא מתייצבת ליד קיאן, מוכנה לצאת.
"אנחנו ניסע ברכב?"

קיאן מהנהן. "פעם ראשונה שלך?" הוא שואל.

"לא. אבל זה עדיין קצת מוזר לי..." היא אומרת, ולאחר רגע מוסיפה,
"מוזר טוב, זאת אומרת."

"אה," קיאן אומר באכזבה גמורה. אכזבה שרק מתגברת כאשר היא אומרת מוזר טוב. "אז זאת תהיה רק הפעם הראשונה שלי."

היא נראית די מופתעת, אבל אז פניה מתרככות.
"זה לא כל כך נורא... רק... מהיר מאוד." היא אומרת, בניסיון לנחם.

"יצא לי לרכוב על סלמון ענק, אני בטוח שזה לא יותר מהיר מזה." ראוותנות בהחלט נשמעת בקולו. "טוב יאללה בואי." הוא מוביל אותה לכיוון החניון שם יש ג'יפ. יש שם בן דם. הוא שקט ונראה משועמם. קיאן יושב באמצע. נראה דיי שליו סך הכל. הוא לא חוגר חגורת בטיחות.

קולקי מברכת את בן הדם ב'שלום' ביישני קטן ויושבת לידו. היא נראית מוכנה לתמוך בו אם הוא יתחיל להיבהל.
"אתה צריך להכניס את זה," היא מצביעה על הלשונית של חגורת בטיחות. "לשם." ואז היא מצביעה אל הפלסטיק הקטן הזה שמכניסים אליו את הלשונית של חגורת הבטיחות.
"אני יכולה לעזור לך, אם צריך. לפעמים זה קשה."

"למה?" קיאן שואל בבלבול.

היא חושבת על זה לרגע.
"כי... זה בטוח יותר, אני חושבת."

"אנחנו בתוך קופסה. מה כבר מסוכן?" קיאן שואל ובזלזול. המכונית מתחילה להתניע. קיאן לא נראה נבהל מרעש המנוע. המכונית מתחילה לנסוע.

"זו קופסא שזזה מהר..." קולקי ממלמלת. "ריה אמר שזה מאוד חשוב."

קיאן נכנע וחוגר את החגורה. תחילה הוא שם את האבזם בצד הלא נכון. הוא כן מבין שצריך להפוך ומחבר. הם נוסעים ככה כ2 דקות עד שקיאן אומר "זה לא נוח." הוא מוריד את החגורה, אבל פיזית. הוא מרחיב אותה עד שהוא משתחל החוצה.

"אני לא חושבת שאמורים לעשות את זה..." הגורה לוחשת באימה.

קיאן אוחז בשתי הכיסאות שליד. "ככה הרבה יותר נוח."

קולקי נראית לא בנוח. היא לופתת את המושב בעוצמה ומביטה מבעד לחלון. רק כאשר היא רואה את ההשתקפות על עצמה בו היא קופצת קצת בבהלה, וממהרת ללבוש זוג משקפי שמש עבים מהתיק שלה.

"אלו משקפיים עבות." קיאן מעיר. "ואת מבוהלת. את מתקשה לשלוט במעבר לאומברה? נגררת לצד השני ביתר קלות?"

היא מהנהנת.
"וגם... אתה יודע. העיניים שלי."

"תנשמי עמוק." קיאן אומר לה, הוא מניח יד מרגיעה על הכתף שלה מה שמותיר לו יד אחת פחות לפני שהם יעשו תאונת דרכים. "את מנסה לעבור רק שאת מתרגשת. כשהרוח שלך פועלת וערה ורוצה להגיע ולהתבטא באומברה. כשאת רגועה ועם שני רגליים על הקרקע, את לא תעברי. ובנוגע לעיניים, למה שלא פשוט יהיו עיניים אנושיות רגילות? הנחש העניק לך אותם כאות כבוד על היותך ביתו. לא על מנת להקשות עלייך לשמור על הרעלה."

"הרוחות נותנות ולוקחת." היא משיבה בפשטות, כאילו חוזרת על מנטרה שהיא מכירה היטב. "אני רואה טוב יותר- בחושך ובאור, בפיזי ובאומברה. ואלו ההשלכות. ובאשר למעבר..." היא נאנחת חלושות. "אני מנסה, אבל זה חלק שעדיין קשה. אני כמעט החלקתי גם במטוס בדרך לכאן..."

"את פשוט עוד לא הבנת מה את צריכה לעשות." קיאן אומר לה בחיוך, "אבל זה בסדר. את גורה. יש לך מחנך טוב. זה פשוט עניין של זמן ואמונה. אם לא תאמיני ביכולות שלך, את לא תצליחי." קיאן לפתע מוריד את ידו מסהר וידיו מחזיקות בחוזקה בכיסאותהמכונית. בלימה. המכונית עוצרת. קיאן כמעט עף החוצה אל מעבר לצוק ומת אבל נראה שהאחיזה שלו חזקה מספיק. "הדבר הזה עושה צרות בבטן. אני מעדיף להיות ישן שאני נאלץ לעשות נסיעות שכאלה."

"זה מה שאתה עושה בדרך כלל?" היא שואלת בלחש. פניה מוטות הרחק ממנו. ייתכן שהן סמוקות?

"היו לי 3 נסיעות לכאורה לפני. לכולם נכסנתי למכונית ישן. שתיתי כהוגן לפני. אני עכשיו מנסה להפסיק. בכל אופן, אני משתדל לא להיות בדבר הזה בכלל. רק כשאין ברירה. הפיח מזהם את האוויר, חונק אותו. זה יכול לזהם רוחות אוויר ולהפוך אותם לביינים. ביין של רוח אוויר, נראה כמו עננת פיח וזה לא מראה נעים בכלל." הוא יוצא מהאזור, מדובר בחוף שומם יחסית. לא מסומן. אין נפש חיה. קיאן מתחיל לרדת אט אט למטה, ברגל, הוא מטפס למטה מאזור שלא הכי בטוח לרדת ממנו.