נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

"טוב, זה נותן מידע, בדומה לספר." קיאן אומר ומגלגל עיניים. לאחר מכן קולו משתנה. הרבה יותר רציני, ונראה שהוא הרבה יותר מושקע בעניין. "אז, למעשה, בדומה לאיך שאת לומדת על העולם בטמבלוויזיה, אני ואבי, בריאן, היינו יוצאים יום יום מאז שהייתי בן 6 ויוצאים לדוג דגים. אבי היה נגר, הוא היה מעולה בלהכין עבודות אומן בעץ. הוא הכין לי חכה, והכין סירות והכין כל מה שעולה בדעתך. נאמר שכישרון כמוהו זה פעם ב10 דורות. בכל מקרה, היינו יושבים יום יום באגם קר-לה פאן והיינו יוצאים לדוג. שם הוא היה מספר לי על האגדות וההיסטוריה של השבט שלנו. ככה אני למדתי על העולם ועל בני אדם. ואת זה אני עושה עכשיו איתך."

היא מקשיבה בתשומת לב לסיפור. עם האזכור לאגם, היא נראית נרגשת. בסופו חיוך עולה על פניה.
"אני אשמח לזה מאוד."

"אבל, בואי נעשה את זה הוגן. אני נעדרתי חודש וחצי. איך היה לך עד כה? מה עברת?" קיאן שואל אותה ונראה סקרן מאוד.

היא נאנחת, ואם קיאן לא עוצר אותה, היא מושיטה רק את קצות אצבעותיה מעבר לשפת הסירה, אל המים.
"הרבה דברים קרו. ריה לקח אותי למשרד שלו, יצאתי לשתי ריצות, למדתי טקס, התחלתי לקרוא ספרים ולצפות בטלוויזיה ולפעמים גם לישון במיטה. בקרוב אני אוכל להיות לבד באומברה. ו..." חיוך עולה על פניה. "יש לי גם שני חברים עכשיו."

"מי אותם חברים?" הוא שואל אותה בעניין. "ולאן רצת? איזה טקס למדת? את צריכה לספר עם עוד פרטים."

"אני לא טובה בלספר..." היא נאנחת בכבדות. "החברים הם אסלן, וסולנום. למדתי את טקס הקשירה. ריצה אחת הייתה בהרצליה והשנייה בהר. אני לא זוכרת את השם שלו."

"הסוד בלספר סיפור הוא כזה:" קיאן אומר, הם מתחילים להתרחק מהחוף. המים נהיים עמוקים יותר ויותר וגלים מתנפצים על הסירה, מרטיבים את סהר במקצת. "תחשבי מה את רוצה לשמוע אם היו מספרים לך את המידע. ואז פשוט תספרי את זה."

"אני לא חושבת שאתה רוצה שאני אעשה את זה." היא אומרת בשקט, אצבעותיה נכנסות עמוק יותר למים, אך חוזרות מעלה בבהלה כשגל קפוא מגיע. ובמהרה, הן שוב שבות למים.

"את גורה. מותר לך לטעות." קיאן אומר משועשע. "אנחנו פיאנה. אנחנו מעריכים סיפורים ושירים יותר מכל."

"אבל לא יכול להיות שאתה רוצה לשמוע כל מה שאני רוצה לשמוע. אני רוצה לשמוע הכל."

"תתחילי. אם תגזימי אני אזרוק אותך למים וככה את גם תוכלי להנות. אם זה יהיה בסדר, אנחנו נדוג דגים וגם אז תהני. כך או כך את מרוויחה פה."

היא מביטה בו לרגע ארוך.
"עכשיו אתה צוחק, נכון?"

קיאן מניד ראשו בשלילה. "תתחילי."

"אני לא חושבת שריה ישמח אם תזרוק אותי למים..." היא ממלמלת, לא כאיום, אלא כחשש שלה. אך היא מדברת.
"אז. יצאתי עם ריה והלהקה שלו למשימה שקשורה לכל מיני תאגידים, ולדשן. לא יכולתי לעזור הרבה, אבל בשלב מסוים הבטתי מרחוק על צללים משיגים כשהוא התגנב לתוך בניין, ועזרתי לכוון אותו. הוא השתמש במכשיר שהחזקתי בשביל להבין את המיקום של עצמו, ונתן לי מכשיר מיוחד אחר שאיפשר לי לראות את החום שהגוף שלו פולט. זה היה מאוד מרשים."

"נשמע... מעניין." קיאן אומר לה לבסוף. "אז התחלת לראות טלוויזיה, להשתמש במכשירים, אפילו לובשת בגדים חדשים. את אוהבת את זה או שזה פשוט חלק מהחינוך שלך?"

"אני אוהבת את החינוך שלי." היא משיבה בפשטות.

"מה את הכי אוהבת?" קיאן שואל אותה בעניין.

היא חושבת על זה.
"זה קשה להחליט. כנראה... את העיניים החדשות, להסתכל בהן על דברים חדשים."

קיאן מפסיק לחתור. הוא מתחיל להפעיל את הגלגלות במהירות רבה וניכר עי הדבר דורש ממנו מאמץ רב. "מה החדש שאת מסתכלת עליו?"

קולקי בוהה בו, מרותקת.
"כל כך הרבה. לתוך מכונות, וחברות, ואנשים."

"החינוך שלך... כל כך הפוך מהנורמה." קיאן אומר ונראה כי הוא מהרהר בנושא. "רוב הגארו ילידי האדם, הם לומדים להתנתק ממה שהיו רגילים אליו כבני אנוש. לעזוב את החברה. להתחיל ללמוד על הגארו והתרבות. ללמוד את הסיפורים ומסורות השבט. להבין את הבעיות בשימוש של מכונות ואורגת. את בדיוק ההפך. את לומדת על בני אדם, המכונות, העולם המודרני. מעניין איך זה יעבוד."

"טוב... אני לומדת על מה שאני לא יודעת עדיין." היא אומרת, חיוך מרוצה על פניה. "זה חדש, זה מוצא חן בעיני."

"זה חדש כי את דם לאוקטנה," קיאן אומר לה נראה כי הוא מרגיש מעט לא בנוח. כאילו לא נעים לו להיות פה לקצת. "השבט שלכם ידוע בכך שנצמד למסורת. אפילו בצורה אדוקה יותר מאשר הגארו שהושפעו מצילוויזציות שונות באירופה. את מתחנכת לאוקטנה, או למהלכי הזכוכית?"

*שימי לב לעריכה.*

היא מתחילה להיראות מעט טרודה מדבריו, מצחה מתקמט.
"כל חיי, לא עשיתי דבר חוץ מללמוד איך להיות שאמאנית לאוקטנה. כעת ריה מלמד אותי על שאר הדברים, אותם מעולם לא ראיתי. זה לא מוצא חן בעיניך?"