נחש ואריה: קולקי וקיאן ב8.1 בקיירן

קולקי יוצאת, מביטה במכונית, ובקיאן, ובמדרון; ואז הולכת לחפש איזור שנוח יותר לרדת בו.

היופי בחוף לא מסומן. זה חוסר הבטיחות.

הילדה גדלה במדבר. היא לא צריכה יותר מידי בטיחות.
ואכן, במהרה היא מוצאת מקום שנראה לה סביר ויורדת למטה בסדרת קיפוצים זהירים. היא נוחתת בחול, וכאשר היא מתייצבת, מבטה נתקל במקרה בים. ושם הוא נשאר.

"יפה, לא?" קיאן אומר לידה מסתכל על המרחב האין סופי. "אם יש לך מזל, תוכלי לראות ניצוץ ירוק רגע לפני שהשמש שוקעת.. זה סימן מלוג כי אירוע גדול הולך להתרחש."

קולקי מביטה בקיאן לרגע חטוף, ואז מתחילה לרוץ לעבר המים.

קיאן קופץ ובמהירות מרשימה, תופס אותה. מונע ממנה לזוז.

היא קצת נבהלת, אך לא נאבקת בו, ורק עוצרת בשקט במקומה.

"את יודעת לשחות?" קיאן שואל אותה.

"נדמה לי שכן."

"למה רק נדמה לי?" קיאן שואל אותה. האחיזה שלו עדיין בשלה.

"לא שחיתי אף פעם במשהו גדול כל כך. אבל בבקשה, אני אהיה זהירה..."

"זה ים. זה לא אגם, וזה לא בריכה." קיאן אומר בקול הכי מבוגר אחראי שהוא יכול. "יש גלים. יש זרמים. את יכולה להיסחף אל אמצע הים ולא להיות חזקה מספיק כדי להתנגד לזרם. אם תיכנסי לפרנזי, לכי תדעי באיזו מצלמה זה ייקלט או איזה יצורים יבחינו בנו. אני והמחנך שלך גם ככה לא מסתדרים, אני לא מעוניין להחמיר את זה. חוץ מזה, זה לא למה הגענו לכאן."

בקושי ניכר, היא משפילה מבטה מהמים. הוא נראה קצת כאוב.
"אז למה הגענו?" היא שואלת בשקט.

"בואי אחריי." קיאן אומר לה ומתחיל להרפות לאט לאט. "אני משחרר אותך כי אני נותן בך אמון. אם את תרוצי שוב, אני אתפוס אותך ואנחנו נחזור הביתה." משם בהנחה והיא לא רצה אל המים. הוא מוביל אותה אל חלק בחוף. היא תראה כי יש שם סירת משוטים קטנטנה הקשורה אל יתד הנעוצה בקרקע.

היא אכן לא רצה לשום מקום, אלא רק עוקבת אחריו בראש מורכן. לא נראה שהיא מזהה או מבינה את הסירה.

כאשר סהר תגיע אל הסירה, מלבד זוג משוטים, היא תראה זוג חכות. בנוסף לעוד שני גלגלות המחוברות באופן דיי מוזר אל סירת משוטים. "הגענו כי אני מעוניין לדוג."

"לדוג?" היא שואלת, ומביטה בחכות ובגולגלות במידת עניין שווה.

"יצא לך לאכול דגים? את יודעת מה זה דגים בוודאי, נכון?" קיאן שואל אותה, ומחייך לאור סקרניותה. הוא מתיישב בסירת המשוטים ומזמין אותה לעשות זאת גם.

היא עולה, בזהירות רבה, לסירה.
"אני יודעת מה זה דגים. עוד לא ראיתי אחד במציאות. אנחנו עומדים לצוד דג?"

"כן." קיאן אומר לה ובוחן את תגובתה.

היא מחייכת.
"ראיתי אנשים עושים את זה, ב'פוקימון'."

"מה זה פוקימון?" הוא שואל בקול שאומר שהוא לא בטוח רוצה לדעת.

קולקי תמיד מניחה שהוא רוצה לדעת.
"זו סדרת טלוויזיה, בשביל ילדים אנושיים. מקימה לתחייה הראתה לי אותה."

"אה. אני לא רואה טלוויזיה. זה יותר גרוע מספרים." קיאן אומר לה ונראה מבואס לאללה. "הם לא מותירים כל מקום לדמיון. הם לא מאתגרים כמו חלום. אין בהם ערך."

"אני לומדת ממנה. על העולם, ועל בני האדם."