דודה אשלין והגור

"אם ארכיאולוגיים אנושיים מתחילים למצוא עדויות לפסלים ומזבחות ודברים שהשבט שלך עשה, זה אומר שהשבט שלך פישל, לא?" הוא מנסה להוליך אותה איתו בקו המחשבה.

אשלין מגיבה בחיוך רחב. "יפה! אתה בחור חד. אבל לא, השבט שלנו לוקח את הרעלה מאוד ברצינות - הרבה פעמים כשגארו משבטים אחרים צריכים לכסות על שבירת רעלה, הדבר הראשון שהם עושים זה לפנות למהלך זכוכית, אבל נגיע לזה. הצלמיות האלה היו קבורות אלפי שנים. זה נכון שהיה עדיף שאנחנו נמצא אותן והן לא יגיעו לחוקרים אנושיים מלכתחילה - אבל יש אצלנו בשבט גארו עם קשרים בתחום שמקדישים את עצמם לטשטוש עדויות כאלה. ברגע שהם שמעו על התגלית, הם דאגו להעלים אותה בלי להשאיר עקבות."

"ואוו." והוא מתנער, לא שזה מפריע לכתר הפרחים: "רגע! הם הרגו אותם?!" הוא נשמע מזועזע

"לא לא!" אשלין ממהרת להרגיע את הגור, "אבל אחרי החפירה צריך למיין ולתייג את כל הממצאים... ולארוז אותם בארגזים... ולהוביל אותם משם... ולפרוק... בדרך יכולות לקרות כל כך הרבה תאונות." היא מסכמת בחיוך זדוני. "דברים הולכים לאיבוד לפעמים. זה נורא עצוב. אבדה נוראית למדע."

"זה באמת חבל שדברים נאבדים." הוא מסכים איתה בצער: "אני איבדתי את הגרב שלי לפני כמה ימים." הוא מסביר.

אשלין שותקת לרגע ושואלת "יש לך גרביים אחרים?"

"הזוג מהמוט... לא שמיש." הוא נראה נבוך מאוד.

"אני אדאג לך לחדשים. נעליים יש לך?"

"ואוו! תודה! יש לי נעליים!" הוא מתלהב.

אשלין מחייכת ואומרת "יופי. אז בחזרה למהלכי הזכוכית... איפה היינו... כן! אז השבט שלנו מאוד עתיק, אבל השתנה והתפתח עם הזמן - גם השם שלו התחלף כמה פעמים. השם הראשון היה 'שומרי האדם'. אנחנו לא יודעים בדיוק איך השבט נוצר, אבל יש כל מיני אגדות על זה. ואגדה אחת שאני אוהבת מספרת שמקור השבט הוא בלהקה שכסופי הניבים שלחו להשגיח על בני האדם. הם לא הבינו את בני האדם וחשבו שהם טיפשים, ורצו שמישהו ישים עליהם עין, שלא יזיקו לגאיה. אז הלהקה הזו צפתה בבני האדם וחקרה אותם, וגילתה שבני האדם ממש לא טיפשים, והם עושים דברים מדהימים שגארו לא יודעים לעשות - מדליקים אש ומכינים כלים מאבן! הם חשבו שאלה בטח מתנות שבני האדם למדו מרוחות, אז הם הלכו לדבר עם רוח האבן, לבקש שתלמד גם אותם להכין כלים.
'הדבר האחד שאני לא יודעת לעשות הוא לעוף.' אבן אמרה. 'למדו את הילדים שלי לעוף, ואלמד אתכם ליצור כלים חדים כמו ניבים.'
שומרי האדם לא הבינו - איך אפשר לגרום לאבן לעוף? הם חשבו וחשבו וכמעט התייאשו, אבל אז הם ראו את בני האדם פותרים את הבעיה! בלי לדבר עם אף רוח, הם פשוט קשרו את כלי האבן שלהם למקלות ויצרו חצים שיכולים לעוף. שומרי האדם סיפרו לאבן את הסיפור, והיא לימדה אותם ליצור כלים כמו שהבטיחה.
וככה שומרי האדם המשיכו ללמוד את כל ההמצאות של בני האדם, ולעודד אותם להמציא חדשות. וזו מסורת שנשמרת בשבט שלנו עד היום." היא אומרת בגאווה ומביטה בגור בציפיה.

"ואוו" הוא אומר בהפתעה קלה: "לא הייתי מאמין שאני אגלה שיש צד רוחני למשוואת האטון... רגע..." נראה שהוא עלה על הבלוף: "אבל מתי הפסקתם להיות שומרי האדם והפכתם למהלכי הזכוכית?"

"עם השנים." אשלין עונה בפשטות. "הפכנו משומרי האדם לטטרסומניאנים, מהטטרסומניאנים לרוכבי הברזל, ומרוכבי הברזל למהלכי הזכוכית - במאה ה-19. השבט שלנו מתפתח כל הזמן, אבל כמו שאמרתי, יש מסורות עתיקות שאנחנו שומרים עליהן. חידוש, המצאה, קשר עם בני אדם - והקשר עם מקק."

"אז הבונים החופשיים...?" הוא שואל.

"מה לגביהם?"

"הם קשורים אליכם? לגארו?" הוא שואל

"לא שידוע לי. למה?"

"זה נשמע דומה. קבוצה, חיה בצללי האנושות, מוודאים להכווין אותה לכיוון שאתם מאמינים שהוא נכון..." הוא אומר.

אשלין חושבת על זה לרגע ועונה "אני לא יודעת הרבה על הבונים החופשיים, אז לא יודעת אם זה באמת דומה... אבל כן, זה חלק ממה שאנחנו עושים. אנחנו מעורבים בפוליטיקה אנושית, בחברות אנושיות... אבל כמו שהסיפור שסיפרתי לך מראה, אנחנו מעריכים בני אדם. מכבדים אותם. מאמינים שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם."

"מה הופך אותך למהלכת זכוכית?" הוא שואל.

"אני דם לשבט, ובני השבט הם אלה שמצאו אותי אחרי שהשתניתי ודאגו לטשטש עקבות. התחנכתי בספט מעורב - המחנך שלי היה מהלך זכוכית, אבל למדתי הרבה שיעורים מבני שבטים אחרים. והיה לי ברור מה המקום הנכון בשבילי."

"ומה הופך אותך לראגאבאש?" הוא שואל, נשמע שהוא לא יודע.

"זה מלידה. לפי הירח בשמיים כשנולדת. רגבאשים נולדים תחת הירח החדש, תאורג'ים כמוך תחת סהר ירח, פילודוקסים תחת חצי ירח, גליארדים תחת גיבוס - ירח מתמלא, ואהרונים תחת ירח מלא."

הוא נותן לה מבט של 'נו באמת': "את זה אני יודע."

אשלין מחייכת ואומרת "יופי! מצטערת, לא יודעת מה הספיקו ללמד אותך. אז מה אתה שואל בעצם?"

"אל עפר תשוב מעודד יצירתיות, גם על חשבון אגו. עור נחש ציניקן. מה הקטע שלך?" הוא שואל בחביבות.