מפגש תולע, קולקי ואסלן, 07.12.2018, ערב

"גם מ-ת-מ-ט-י-ק-ה זה נשמע מעניין."

"עזבי אותך מזה." הוא מחווה בידו תנועת כפה, "סוסים זה יותר טוב."

"למה?"

"הם ממש חמודים!" הוא אומר בקול

"למה?"

הוא עוצר כלא מאמין: "את... ראית סוס, נכון?"

היא מהנהנת.
"ואני תוהה למה אתה חושב שהם חמודים."

"חברותיים, נחמדים, אנרגטיים."

היא מביטה בו לרגע ארוך, מכף רגל ועד ראש, ונראית כאילו הבנה מסוימת נחתה עליה.
"אבל... הם גם פראיים." היא אומרת, בוחנת את תגובתו כמו שמדען סקרן בוחן את תגובותיו של עכבר במבוך הגבינה.

"כן!" הוא קורא בשמחה

היא מחייכת.
"ואתה חושב שהם חמודים?"

הוא נד לאישור

"אתה חושב שאתה חמוד?"

הוא נד בראשו לשלילה: "אני סתם אחד." הוא מגחך.

"אבל אתה כן חברותי, נחמד ואנרגטי."

"באמת?" הוא שואל עם עיניים גדולות.

"כן. אבל האם אתה פראי?"

הוא משתלח קדימה מישיבה לכיוונה, משתנה לזאב שחור תוך כדי תנועה.

הוא מכוון עצמו להפילה לאחור, כשהוא גוהר מעליה.

נשימתה של קולקי נעצרת. היא משתנקת ומשתנה בהבזק ללופוס קטן ושחור-אדמדם, עם פרווה קצרה וחלקה, שמנסה מיד לבעוט את עצמו הרחק; ונכשל. ברגע בו היא נתפסת, פניה נשלחות לאחור בפאניקה והיא נושכת את החלק הראשון ממנו שהיא מצליחה לתפוס.

הוא נוהם, ואז היא סוגרת לו על הרגל, הוא מסתכל עליה, מסתכל על הרגל, וקורס בצחוק אחורה.

היא משתחררת מאחיזתו ומיד מזנקת כמה מטרים אחורה, רועדת קלות ומתנשפת הרבה. עיניה הנחשיות- שבצורה זאת מלאות לחלוטין בצהוב העמוק והבוהק, ללא חלק לבן- מביטות בו ורושפות. היא נראית מוכנה להסתובב ולברוח כל עוד נפשה בה בכל רגע.

הוא משתנה לצורת אנוש בעודו נקרע מצחוק על הרצפה: "פראי מספיק?" הוא מתגרה

גם היא משתנה חזרה לצורת האדם שלה.
"זה לא מצחיק." היא אומרת בשקט, עדיין קצת מזועזעת.

הוא יורד לצחקוקים, ניכר כי הוא מנסה להפסיק אבל קשה סליחה: "סליחה.. זה פשוט... הפרצוף שלך, כשקפצתי עלייך!" והוא מתפרץ שוב בצחוק.

"הפחדת אותי." קולה נחלש אף יותר