מפגש תולע, קולקי ואסלן, 07.12.2018, ערב

"קרניים של עז הרים." היא משיבה בפשטות.

"טוב... טוב מאוד." הוא אומר עם ברק בעיניים: "ומה אם הייתי אומר לך, שיש עוד סוג? סוג שנועד לגרום לכמה שיותר סבל? למוות נוראי? למשהו שלא יכול להיות טוב במהות שלו?" הוא שואל.

"כמו סוגים מסוימים של ארס."

"כמו ארס... שמעת על זרחן?"

היא נדה בראשה לשלילה.

"תחשבי אש... אבל נוזלית. עכשיו תדמייני את המי-אש האלו בוערים חזק מאוד. כל כך חזק, שזה כמו כשההר כועס והוא שופך את האדמה שבו, אדומה וצמיגית. חום כל כך גבוהה... כל כך חזק, שהוא שורף דרך האדמה למטה, וכשאת שופכת על זה מים, המים מכבים את זה רק לרגע ואז הוא חוזר לבעור שוב. זה, זרחן."

היא נראית... נרגשת?

"אבל זה לא הכל. יש עוד הרבה..." הוא אומר בכעס אצור: "לא... האנושות פשוטה מדי לזה. דמייני עננות ערפל גדולות, זזות מאות קילומטרים בלילה, עוברות דרך יערות שלמים, הורגות את כל היצורים החיים, לא מבדילות בין צבוע, לאריה, לזאב-נחש-או-ארנב! הסוג השלישי... הוא מן התולע ללא ספק. הוא רע במהות שלו."

היא מהנהנת בהבנה, כבר לא נרגשת מאוד.
"למה הם עושים דברים כאלה?"

"חלק... מרצון לעשות טוב. כמוני פעם... פעלתי כדי להציל חיים." הוא אומר בגועל: "חלק, מתוך ייעול, מחפשים תוצאות... וחלק..." הוא אומר חלש מספיק כדי שתיאלץ להתקרב מעט כדי לשמוע: "בשביל מניעים אישיים. כסף. כוח... ויש... יש כמה... שעושים את זה בשביל ההרג והמוות..." והוא נותן לזה לשמוע: "אלו נשקים, חומרים, דרכים, של הרשע. דרכים של הרצח. דרכים של הסבל... זה..." הוא אומר בשנאה עצמית: "זה מה שאני עשיתי."

"אבל אתה יודע שזה רע." היא אומרת, לא מבינה. "למה עשית את זה?"

"לא ידעתי. יצרתי מכשירי גינון. מערכות זרימה. מנגנונים הידראוולים..." הוא אומר בעצב מהול בכעס.

"מה זה אומר? איך לא ידעת?"

"קיבלתי יד חופשית. אמרו לי 'תכין' אז הכנתי... לא חשבתי מה יעשו עם זה... לא דמייני שזה אפשרי." הוא פושט ידיו לצדדים בחוסר אונים.

"אז פשוט... הכנת בשבילם דברים טובים, והם השתמשו בהם באופן רע."

"כן... בשבילם..." הוא אומר, באופן לא מעודד משהו.

קולה נחלש מעט.
"וזה מה שאבא שלך עושה?"

"כן..." הוא מודה בבושה.

היא חושבת על זה לרגע ארוך.
"והוא השתמש במה שאתה עשית בשביל לעשות את זה, ולא אמר לך?"

"לא. הוא לא אמר... אבל אם הייתי בודק.." הוא משפיל ראשו: "אולי הייתי מגלה."

היא שוב שותקת. להרבה, הרבה מאוד זמן.
"אני חושבת... שאני מבינה למה אתה כועס עליו." היא אומרת לבסוף.

"אבל אני לא יודע מה לעשות עם הכעס..." הוא אומר בעצב.

"מה היית רוצה לעשות איתו?"

"להעלים אותו. שלא יהיה. שיפסיק להכאיב." הוא מרים מבטו אליה, נראה שהוא עוצר דמעות.

היא לא מביטה ישירות לעיניו לאורך זמן, אבל כן למספיק בשביל לראות את הדמעות. היא נראית מעט מבולבלת, מעט סקרנית אפילו? והרבה לא יודעת מה לעשות.
"אז... למה שלא תעשה את זה?" היא שואלת בלחישה.