יום כיף עם דודה אשלין!

היא מהנהנת, מעט בצער.
"כן... הסבירו לי שאין טעם לחפש את הפוקימונים בפיזי, או בפנאומברה."

"נכון. אבל זה לא רק זה - אנשים בטלוויזיה לא תמיד מתנהגים כמו אנשים אמיתיים." היא חושבת לרגע ומוסיפה "כמו שאנשים בסיפורים לא."

נראה שזה בסך הכל הגיוני בעיניה.
"שמתי לב- בטלוויזיה יש להם הרבה יותר צבעים וציורים ליד הפנים."

"...בין השאר, כן. את רוצה לחזור הביתה או ללכת לאכול משהו?"

בטח, נדמה לי שיש עוד זמן עד הטקס והשינה של הצהריים." היא אומרת בחיוך. "אפשר לאכול שוקולד?"

"אפשר! איזה טקס?"

"של הצהריים. לכבוד פאצ'ה מאמא."

"מי זאת? אשלין שואלת בסקרנות.

היא מסתכלת ימינה ושמאלה, וכשהיא רואה שהשטח פנוי, היא מתקרבת ואומרת מעט יותר בשקט,
"גאיה."

(הן לבד באוטו, אפשר לדבר חופשי).
"מאמא זה אמא, כמו באנגלית? ומה זה פאצ'ה?"

"אממ... אני חושבת שהכי מדויק לומר 'עולם'."

"הבנתי." אשלין עונה בחיוך. "בני אדם מדברים על אמא אדמה לפעמים, או אמא טבע."

"באמת? חשבתי שהם לא יודעים שהיא קיימת."

"זה מסובך - יש הרבה דברים שאנחנו יודעים שבני אדם לא יודעים בדיוק, אבל יש להם כל מיני סיפורים עתיקים עליהם... אולי הם למדו אותם מגארו, אולי מקין, אולי הם פשוט הבינו כל מיני דברים לבד. אז פעם הרבה תרבויות עתיקות של בני אדם האמינו בסוג כזה או אחר של אלת טבע. כיום הרבה פחות בני אדם מאמינים בזה, אבל הרבה מכירים את הסיפורים."

אשלין לוקחת את קולקי לבית קפה קטן וחמוד כלשהו, מזמינה לשתיהן שוקו חם, ונותנת לקולקי לבחור קינוח שוקולדי.
לאחר מכן היא מחזירה את קולקי להרצליה ונהנית לשמוע אותה משוויצה לריה על יום הכיף עם הדודה.