יום רביעי ב10.2.2018 בשעות הערב: גיבוש

היא מסיימת לקסס, מגלגלת בזריזות ובמיומנות, ומגישה את הג'וינט לאשלין.
"ו... בת כמה את עכשיו?"

אשלין מתלבטת לרגע ואז לוקחת את הג'וינט. "עשרים, ואת?" היא מדליקה אותו, לוקחת שאכטה קטנה ומחזירה אותו לקאסידי.

"שש עשרה. שבע עשרה עוד לא-המון-זמן. אבל לא לפרסם את זה! כרגע לא ברור מי יותר מבוגר, אני או דרור, ואני רוצה להשאיר את זה ככה." היא אומרת בשעשוע, ולוקחת שאיפה ארוכה.
"את צריכה להחזיק את זה בפנים כמה שניות, אחרת סתם חבל על החומר."
היא פולטת את העשן דרך האף, וצוחקת.

אשלין צוחקת איתה. "היי, לא עישנתי שנים," היא מגינה על כבודה, "תעבירי."

היא מעבירה.
"הגיוני, את נראית כאילו היית ילדה טובה כזאת בתיכון."

בתגובה, אשלין פשוט צוחקת. ואז ממשיכה לצחוק. וממשיכה.

"מה, לא?"

"הייתי דפוקה לגמרי!" אשלין מכריזה בעליזות וצוחקת עוד קצת. היא נזכרת בג'וינט ולוקחת שאכטה רצינית יותר הפעם.

"מממ... לא, אני לא קונה את זה." היא אומרת בחיוך מתגרה מעט, מזמינה את אשלין לספר לה עוד.

"זה נכון!" אשלין לוקחת עוד שאכטה ומעבירה לה את הג'וינט. "עשיתי כל כך הרבה שטויות, וואו. שתיה, סמים, מסיבות, בחורים, מה שאת רוצה."

"בחורים? וואו אשלין, אני ממש מגלה אותך מחדש פה." היא נשמעת משועשעת, אבל גם מופתעת בכנות. היא לוקחת שאיפה ארוכה ומאפרת.
"אז איך יצא שלא עישנת כמה שנים? כל השטויות האלה פשוט... הפסיקו?"

"זה החלק שמפתיע אותך?" אשלין שואלת, משועשעת, "וכן. בשנה האחרונה של התיכון ההורים שלי התחילו לדבר איתי על קולג' והייתי כזה, כן, זה לא הולך לקרות. אבא שלי התאכזב אבל הבין שאני צודקת," היא מחייכת, "אז עשינו עסק, אני אפסיק עם השטויות ואסיים תיכון כמו בן אדם והוא יסדר לי התמחות בעבודה שלו."

"מממ... טוב... כן, לא יודעת. אני מניחה שפשוט מוזר לי לחשוב על זה." היא מושכת בכתפיה, לוקחת עוד שאיפה ומחזירה את הג'ויינט לאשלין. "ו... זה קרה בסוף, ההתמחות הזו?"

"זה קרה!" היא אומרת בגאווה. "זה היה לי מספיק חשוב כדי לקחת את עצמי בידיים ולהצליח לסיים תיכון... איכשהו. כאילו. עדיין הייתי תלמידה נוראית. אבל קצת פחות."

"אבל, כאילו, מה אחר כך?" היא מתחילה להיראות מעט יותר קודרת. "אני מניחה שלא יכולת להמשיך לעבוד שם..."

"כן. זה היה מבאס," היא עונה בפשטות, "עד שמצאתי משהו שאני טובה בו..." היא לוקחת עוד שאיפה, ועוד אחת, ומעבירה לקאסידי את הג'וינט. "אבל אני טובה במה שאני עושה עכשיו!" היא מחליטה ומחייכת, אם כי החיוך נראה קצת מאולץ.

"אין ספק. את נהדרת. ו... אני לא יודעת מה הייתה העבודה הזו, בטח זה משהו שאני גם לא אבין אם תנסי להסביר לי... אבל לונה לא בוחרת אף אחד בלי סיבה. כנראה שהעולם צריך אותך פה יותר מאשר שם, או שאת צריכה להיות פה יותר מאשר שם, או שניהם. לרוב זה שניהם, אני חושבת."

החיוך של אשלין נראה אמיתי יותר עכשיו. "זו דרך ממש נחמדה לחשוב על זה."

קאסידי משיבה בחיוך, הוא כנה וחביב ומלא אמפתיה.
"תודה... לקח לי המון זמן להבין את זה, את יודעת, אבל מאז לא פגשתי הרבה גארו שזה היה לא נכון לגביהם. אני באמת מאמינה שכשאנחנו שומרים על אימא, היא שומרת עלינו חזרה."

אשלין חושבת על זה לכמה רגעים. "אני מקווה שזה נכון... בכל אופן, צריך גם לשמור על עצמנו."

"למה את מתכוונת?"

"שיותר מדי גארו מתים צעירים," אשלין עונה בפשטות, "צריך להיות חכמות."

"יש דברים גרועים יותר מלמות צעיר." קייסי אומרת בקול קליל להפליא. היא שואפת עשן ופולטת אותו לאט, מהורהרת. "ברור שמוות חסר משמעות הוא טראגי, וגם מוות עם משמעות... אבל למות בשביל להגן על גאיה, או על הלהקה, או על הקיירן? לשקוע אל תוך האפלה כשאת יודעת שבמוות שלך, את הצלת מישהו אחר? שעשית הבדל אמיתי עבור מה שאת מאמינה בו? זה לא כזה רע בעיני."

"המ," אשלין מהמהמת בתגובה, עם מבט של מישהי שמשתדלת לא לגלגל עיניים. "אני מעדיפה לחיות בשביל להגן על גאיה. נראה לי יותר יעיל."

"טוב, כן. ואני מן הסתם מעדיפה לעשות עבורה שלום על פני מלחמה. אבל לפעמים החיים לא שואלים מה אתה מעדיף." היא מושכת בכתפיה, ומעבירה לאשלין את הג'וינט.
"כאילו, זה לא שיש לי משאלת מוות או משהו. גם אם לא חושבים לשנייה אחת על גאיה, ועל האפוקליפסה, ועל הייעוד הקוסמי של כולנו: יש ערבים כמו הערב. של וויד טוב, ואלכוהול טוב, וחברה טובה. ואפילו רק בשביל זה, רק בשביל הנקודות אור האלה, מבחינתי תמיד תמיד שווה להמשיך."
היא מחייכת אל אשלין בחיבה כנה.