יום רביעי ב10.2.2018 בשעות הערב: גיבוש

"ההורים שלך היו בתעשייה או משהו?"

אשלין מהנהנת. "אבא שלי, כן, בILM - זו חברת CGI. אמא שלי הגיעה לשם כדי להיות שחקנית," היא מגלגלת עיניים, "אבל עכשיו היא מפיקת אירועים לאנשים עם כסף מיותר."

"ו... איך הם? חוץ מהעבודה שלהם, הכוונה."

נראה שהשאלה תופסת את אשלין לא מוכנה, והיא עוצרת רגע כדי לחשוב מאיפה להתחיל. את קצב הדיבור שלה, שהלך והאט ככל שהערב התקדם, ניתן להגדיר עכשיו רשמית כאיטי... לפחות יחסית אליה.
"הם התגרשו כשהייתי בת 14. אבא שלי עזב את הבית, נשארתי עם אמא שלי... וברחתי אליו תוך שבועיים." חצי חיוך עולה על שפתיה לרגע. "אנחנו לא מסתדרות. בכלל. אבל אני מנסה לדבר איתה יותר בזמן האחרון... היא לא באמת כזאת נוראית." היא עוצרת, שקועה במחשבות.

קאסידי מהנהנת בשקט, הזדהות בפניה.
"אני מניחה שהקללה לא עוזרת."

"הקללה? איזו קללה?" אשלין שואלת. היא נשמעת ונראית מבולבלת.

"את יודעת... הקללה, הצורה בה בני אדם נרתעים מאיתנו, בגלל הזעם?"

"אהההה, כן, זה. זה בטח לא עוזר," אשלין מסכימה. "אבל אני לא חושבת שהיא מפחדת ממני. היא פשוט... לא כל כך יודעת איך להתמודד איתי, או משהו?"

מבט מוזר חולף בפניה למשמע המילה "מפחדת".
"זה רק הגיוני, אם היא באמת לא יודעת... אבל היי, טוב לשמוע שאת שומרת על קשר. אחרי הכל, משפחה זה משפחה, גם אם הם מעצבנים." היא מצחקקת, ומדליקה מחדש את הג'וינט שכבה בינתיים.

"כן. זה נכון." אשלין שוב משתתקת ובוהה בקיר שמולה לכמה רגעים. "אני לא חושבת שזה הוגן להאשים את מה שאני בהכל. הם פשוט אף פעם לא היו טובים בכל הקטע הזה."

"כאילו, בלהיות הורים? באמת?"

"כן, כאילו... את יודעת. הם לא היו נוראיים או משהו, אף אחד לא כלא אותי במרתף," היא מחייכת, אבל החיוך נראה מאולץ. "בעיות עולם ראשון, עזבי. ספרי לי על ההורים שלך?"

"את מוזמנת להתלונן על בעיות עולם ראשון חופשי מבחינתי, אבל בסדר... אבא שלי מטפל הוליסטי בבני אדם צעירים - אני לא צוחקת, זה באמת מה שכתוב על הכרטיס שלו- והוא ממש מותק. מלא כוונות טובות. הלב שלו רך כמו חמאה. אימא שלי הייתה, עד לאחרונה, מזכירה של איזה שמוק בחברה שמייצרת ציוד משרדי. היא ניסתה להקים מסעדה כשהייתי קטנה יותר, אבל... זה לא הלך כל כך טוב. היא קצת בוסי כזה, אבל בקטע טוב רוב הזמן. הם אמורים להגיע לארץ ממש עוד כמה שבועות."

"זה די מדהים שהם עוברים לפה בשבילך. את הולכת לגור איתם, או עם הלהקה?"

"זה באמת מדהים, אני לא חושבת שהם שקלו לרגע אפשרות אחרת." היא צוחקת צחוק מלא חיבה. "אני יכולה להיות האלפא של כל העולם, אימא שלי לא תוותר על האפשרות לתת לי הרצאות על אחריות אישית, ואבא שלי אף פעם לא יפסיק לנסות להסביר לי על סקס בטוח. אני אגור איתם בעיקרון, אוק בטח ישן שם כשאני אשן שם ואייזיק בטח יסתובב כמו שהוא תמיד אוהב לעשות. בכל מקרה המקום הזה עומד להישאר הבסיס שלנו בזמן הקרוב, ואנחנו עומדים לבלות פה הרבה זמן. הם יכולים להתלונן, הבנים, אבל אני לא מוותרת על לילות מדורה!" היא פורצת בצחוק גדול, ולוקחת עוד שאכטה. "אני כבר לא יכולה לחכות, בכנות. אני מקווה שכשהם יגיעו המקום הזה סוף סוף יתחיל להרגיש טיפה כמו בית."

אשלין מקשיבה לה בחיוך שנראה אמיתי יותר, אבל עדיין נראית קצת עצובה. "אתם צריכים לבוא אלינו מתישהו. ממש נחמד אצלנו. ג'ד לא רצה להשקיע בבית יותר מדי, שלא ניקשר אליו, אבל התעקשתי להשקיע לפחות קצת. שירגיש כאילו זה שלנו."

"למה שלא תיקשרו אליו?"

"למקרה שנצטרך לעזוב, אבל שכנעתי אותו שזה לא אומר שהבית צריך להיראות כמו מחנה פליטים," היא צוחקת, "אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו, אז למה לא? בינתיים זה הבית שלנו, ומגיע לנו לגור במקום נחמד."

"זה... זה נחמד שאת מסתכלת על זה ככה. אני אשמח לבוא לבקר מתישהו, אולי גם עם אוק ואייזיק. אני מאוד רוצה שהלהקה שלנו יתקרבו, זה חשוב בשביל הספט, וגם... לא יודעת," היא מחייכת אל אשלין חיוך מתוק, רב משמעות. "אני מרגישה שאנחנו עשויים להיות חברים ממש טובים בסוף."