יום רביעי ב10.2.2018 בשעות הערב: גיבוש

נראה שאשלין חשה הקלה כשקאסידי מסכימה לשנות נושא. היא מקשיבה לסיפור ולוגמת מדי פעם מהתה שלה. "וואו, זה באמת מזל - וכספית?"

קאסידי מסיימת את התה, והולכת ומוזגת לעצמה עוד כוס. הפעם היא מדלגת בחינניות על החלק של התה בעניין ומביאה את הבקבוק יחד איתה, כדי שאשלין תוכל לעשות את אותו הדבר אם היא תרצה. היא שותה את כל התה-בלי-תה שלה במכה אחת, ורק אז מתחילה לדבר.
"עם אייזיק... זה היה יותר מסובך. לא הייתה לנו אהבה ממבט ראשון. גם אני וגם אוק, היינו מאוד... מאוד שונים, כגורים טריים, ממה שאנחנו עכשיו. אוק היה הרבה יותר שקט. תמיד היה יותר קל לו לדבר עם חרקים ודשא מאשר עם בני אדם, וכשהדשא התחיל לענות... לא נראה לי שהוא לא מצא יותר מידי סיבות להיכנס לסכסוכים או מחלוקות עם אף אחד אחר. לפחות ככה אני ראיתי את זה. עכשיו... אני..." היא ממלאת לעצמה את הכוס שוב, ולוקחת לגימה קטנה בין המילים. "אני הייתי... הייתי די עצבנית, על העולם כמכלול, כזה. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. ו... וטוב, ואייזיק פשוט... היה שם. והוא היה מוזר. ולא הבנתי באמת מה זה מטיס, רק ידעתי שרוב מי שנמצא שם התייחס אליו כמו חרא אז... אז... את יודעת." היא נראית מתביישת, מבטה מושפל לכוס שלה. "אני גררתי את אוק לזה, הוא לא ממש ידע איך להתנגד. היינו לא... לא התנהגנו... פשוט לא היינו נחמדים אליו, אל אייזיק. מאוד לא נחמדים. אני לא גאה בזה בכלל... אני לא גאה בשום דבר שעשיתי בתקופה הזאת. אבל... אבל זה קרה. האימונים התקדמו, והמצב לא השתפר. המחנך שלי החליט שהוא חייב להפסיק את זה והוא לימד אותי לקח שאני לא אשכח בחיים. כל הזמן רציתי לנסות לעשות דברים גדולים יותר ויותר... רציתי לקרוא תיגר על תפקיד שיש בספטים של ילדים, שקוראים לו "היד של גאיה". הייתי בטוחה שאני אוכל לנצח את הבעלים הנוכחיים, ראגאבש בשם "זורם בין סלעים" בתיגר, והייתי בטוחה שאני אוכל לבצע את התפקיד הזה באופן מושלם. אז הוא וטריאנט, המחנך שלי, הם דיברו והוא הסכים להילחם מולי. הם עשו סיפור ענקי מזה, קראו לכל הספט לבוא להסתכל, דיברו איתי על כמה זו ההזדמנות הגדולה שלי להוכיח את עצמי ושילהבו אותי עד שכמעט עליתי בלהבות. חמש שניות אל תוך הקרב לא ראיתי את זורם בין סלעים, שנייה אחר כך הייתי עם הפנים בתוך הבוץ והוא ישב לי על הגב וצחק. מול כל הספט. בחיים שלי לא הייתי כל כך מושפלת, רציתי לקבור את עצמי באדמה, רציתי לברוח עם הזנב בין הרגליים ולא לחזור עד שיהיה לי לב של רקדן ספירלה בשביל להראות למחנך שלי שאני שווה משהו בכלל. אבל הוא רק התכופף אלי, עזר לי לקום והחזיק אותי עומדת, לשנייה אחת, בתוך המעגל של האנשים הצוחקים ולחש לי באוזן- "איך שאת מרגישה עכשיו, ככה אייזיק הרגיש כל החיים.""
היא שותקת לרגע, מערבלת את הרום בכוס שלה. בניגוד לבדרך כלל, היא לא מספרת בלהט או בגאווה, אלא בשקט. כאילו היא לא רוצה שאף אחד חוץ מאשלין ישמע.
"זה היה... זה היה קשוח, אבל זה היה לקח שהייתי חייבת ללמוד. ככה זה מרגיש להיות חלש. אנשים בעמדה הזו צריכים שיעזרו להם, ולדחוף אותם לתוך הבוץ כשהם כבר בו זה הדבר הכי נתעב שאני יכולה לעשות. אחרי זה לא הסתכלתי על אייזיק באותו האופן, ולא ניסיתי לרדת עליו יותר בחיים. אני לא יודעת, בכנות, איך אייזיק הרגיש. הוא לא הטיפוס הדברן ממש. אבל המחשבה שיש מצב שהוא הרגיש כל כך, כל כך חרא, כל כך קטן, כל כך מבויש אפילו לשנייה אחת, בגלל מה שההורים שלו עשו... זה... זה היה מספיק בשביל להפוך לי את הבטן. הוא לא שמר שום טינה, אני כמעט בטוחה. התנצלתי מאות פעמים מאז על כל התקופה הזו אבל אף פעם לא היה נראה לי שהוא מוצא את זה מעניין במיוחד. מבחינתו הייתי לא נחמדה אליו, והפסקתי, ואז נהיינו חברים, ואז נהיינו להקה. ככה פשוט. זו הגדולה שלו, באמת. הפשטות. הוא רואה את העולם כמו שלא הרבה אחרים יכולים, ואני חושבת שהוא ראה עלי מהרגע הראשון בדיוק למה עשיתי לו מה שעשיתי. הוא ראה על אוק שהוא בכלל היה רוצה שכל הדבר הזה ייגמר כמה שיותר מהר. הוא ראה על שנינו שבגרעין שלנו, אנחנו יכולים להסתדר מעולה ביחד. כל מה שהיה באמצע פשוט לא כל כך עניין אותו."
היא שותה את מה שנשאר מהכוס, מנגבת את פיה ונשענת לאחור תוך צחקוק שקט.
"זה... זה יותר ממה שהתכוונתי לומר. אופס. אבל נו טוב, אמת היא אמת, בסופו של דבר..."

נראה שאשלין ממש משתדלת להתרכז, אבל הידיים שלה מתחילות לזוז בחוסר שקט בשלב די מוקדם של הסיפור, והמבט שלה כל פעם נודד לנקודה אחרת בחדר עד שהיא מכריחה את עצמה להסתכל שוב על קאסידי, רק כדי לעבור להתמקד במשהו אחר זמן קצר לאחר מכן. היא שומרת על הבעת פנים ניטרלית לאורך הסיפור, ולבסוף מהנהנת, חושבת רגע ושואלת "ואיך אתם עכשיו?"

"טוב, אנחנו רצים ביחד. אנחנו חברים, להקה, על גבול המשפחה באמת. אני אוהבת אותו בכל הלב שלי ורוצה לחשוב שהוא אותו הדבר. אבל... את יודעת, זה לא... המצב לא מושלם."

אשלין מהנהנת, מוזגת לעצמה כוסית רום ומחכה שקאסידי תפרט, אם היא רוצה.

נראה שקאסידי מרגישה מעט לא בנוח, אך היא נאנחת, ורוכנת מעט קדימה לכיוונה של אשלין.
"לאחרונה, גם בריצות וגם מול אנשים הוא... הוא נכנס בי די קשה. אני יודעת שזו העבודה שלו, ושככה היא מנסה לעזור, אבל זה נהיה די מעיק. פעם או פעמיים המצב הגיע לרמה... מממ... קריטית. עכשיו, אני לא בדיוק בטוחה איפה אני צריכה למתוח את הגבול. חשבתי את האמת, שאולי את, ראגאבש ואומגה והכל, אולי את... תוכלי לתת לי עצה."

"מה זאת אומרת נכנס בך?" אשלין שואלת, מבט רציני ומעט מוטרד על פניה.

"את יודעת, מנסה לערער, לעצבן, לשאול שאלות ששנינו יודעים שאין בהן טעם בשביל להעביר נקודה. להיות ראגאבש, בסך הכל. אבל הבעיה היא שזה מתחיל להפריע לתפקוד שלנו."
היא מוזגת לעצמה כוס נוספת, כאילו בתקווה לרכך את חוסר הנוחות שלה.

"בזמן ריצות?" אשלין שואלת בחדות, בקול ומבט שמבהירים שזה ממש לא בסדר.

"כן, פעם או פעמיים, כן."

"זה דפוק. ממש. ויכול להיות מסוכן. אי אפשר לרוץ ככה." הטון של אשלין קצת עצבני עכשיו.

"את אף פעם לא עושה ריגבושים במהלך ריצה?"

"ללהקה שלי? אף פעם," אשלין עונה בהחלטיות.

"ולא בריצה? את עושה את זה הרבה? את מציקה להם כדי ללמד אותם לקח?"

אשלין חושבת על זה רגע. "אולי לסנו, לפעמים. קצת. אבל לא ממש. להיות רגבאש זה לא רק להציק, את יודעת."

"ברור שלא, זה לא מה שהתכוונתי. זה גם לא רק ללמד לקחים... ולכל אחד יש את הדרך שלו... זו פשוט הדרך של אייזיק ללמד אותי, אני מניחה. את עושה את זה בדרך אחרת?"

"עוד לא סיפרת לי איך הוא עושה את זה," אשלין מזכירה לה בחיוך קטן.

קאסידי שותה עוד קצת. ניתן לראות את התנועות שלה נעשות, לאט לאט, מגושמות יותר. כתפיה נרפות, ונדמה שהשליטה שלה על הבעות פניה מתרופפת. כרגע, למשל, היא לא מצליחה להחזיק חיוך כפי שבוודאי הייתה שמחה לעשות.
"עושה שטויות, באמת. הוא מנסה... מנסה ללמד אותי לשלוט בזעם. אז הוא מציק, מריץ בדיחות.. זה מכוונה טובה, ואני מעריכה את זה, אני משתדלת מאוד להעריך את זה. אבל... אבל... את יודעת, זה... לפעמים... זה לא קל."

אשלין חושבת על זה לקצת יותר שניות ממה שחשבה על התשובות שלה עד עכשיו. "זה בטוח לא קל. אבל זה אחד התפקידים הכי חשובים של רגבאש, לעזור לכם לשלוט בזעם."

"כן... אבל... אבל זה לא כמו מה ששליו עשה. אייזיק הוא... זה כמעט... זה מרגיש כאילו הוא תוקף אותי. ואת זה שזה מבאס תחת אני יכולה לקבל, אבל לפעמים... כבר קרה ש... זה נהיה מסוכן."

אשלין חושבת גם על זה קצת לפני שהיא עונה. "בזה אני לא כל כך יודעת איך לעזור לך..." היא מודה, "כאילו, אני יכולה לנסות לדבר איתו, אבל אולי כדאי ששתתייעצי עם אלפות אחרים. חבר להקה שמסכן את הלהקה שלו בעיה רצינית."

"את נקודת המבט של האלפא אני יודעת, אבל את של האומגה אני פשוט לא מצליחה להבין. חוץ מזה שזה סוג הדברים שאני אוהבת להשאיר בלהקה בדרך כלל." היא מביטה באשלין כמה שניות, עד שהיא קולטת את הסתירה.
"אבל לא את! את בסדר, אפשר לסמוך עליך." היא מצחקקת. "את מתוקה."

אשלין צוחקת, מופתעת. "אוו, תודה!" היא לוקחת כמה שניות להפסיק לצחוק ולחזור לריכוז. "אז בכל אופן. נקודת המבט של האומגה. אמממ... לא יודעת. אנחנו אמורים לאחד את הלהקה, לא לפרק אותה."

"כן... אבל אייזיק... המפ." היא שותה עוד קצת. "הוא מנסה לאחד, אין לי ספק לגבי זה. זה אפשרי לערער בשביל לאחד, לא?" היא שואלת, ומביטה באשלין בציפייה מתוחה לתשובתה.

אשלין חושבת על זה רגע, ואז עוד רגע, ואז מושכת בכתפה. "לאיודעת." היא מרוקנת את הכוס שלה, מתלבטת רגע ומוזגת לעצמה עוד. "הוא עושה את זה גם לאוק, או רק לך?"