יום רביעי ב10.2.2018 בשעות הערב: גיבוש

אשלין מחייכת ולוקחת עוד שאיפה. "טוב לדעת שאני לא היחידה בספט שלא דחוף לה להתאבד." היא אומרת, ונשמע שהיא לגמרי מתכוונת לזה. "טוב, אני וג'ד."

"לא, נו, אל תקטלגי אותי עם מי שלא דחוף לו להתאבד! הגירית תדחה אותי!" היא מזדעקת בדרמטיות, ואז צוחקת. "אבל זה ידוע שהלהקה שלך... אתם שם בשביל לחשוב על דברים עד הסוף- זה משהו שהספט שלנו יכול להיעזר בו. אבל למה רק את וג'ד? לסנו כן יש איזו משאלת מוות קטנה?"

החיוך שעולה על פניה של אשלין כשקאסידי מחמיאה ללהקה שלה נמחק מיד כשהיא שואלת על סנו.
"אני לא חושבת שהיא ממש רוצה למות," היא ממלמלת, "אני פשוט לא חושבת שהיא ממש רוצה לחיות. אני מנסה לשכנע אותה... אבל זה מסובך. היא-" אשלין עוצרת פתאום ונראית מאוד נבוכה, אפילו קצת מבוהלת. "פאק, אם היא היתה יודעת שדיברנו על זה... אל תגידי לה כלום, טוב?"

קאסידי מרצינה.
"ברור שלא. אל תדאגי." היא לוקחת נשימה עמוקה. "אני אבין לגמרי אם לא תרצי לדבר על זה... אבל... טוב, אם המצב כמו שהוא נשמע, יש סיכוי אני אוכל לתת איזו עצה... או נקודת מבט. כמו שנתת לי על אייזיק. משהו שיעזור. אבל רק אם את מוכנה לזה, אם לא רק תגידי את המילה ואני אחליף נושא מיד. אני מבטיחה."

"תודה. אבל בואי נדבר על משהו אחר." אשלין בוהה בשולחן במבט מדוכדך ולא נראה שהיא מתכוונת להציע נושא בזמן הקרוב.

קאסידי מחייכת אליה חיוך מלא סימפתיה.
"היי, אולי תספרי לי קצת על כמה מהבחורים ההם?" ניכר שהשאלה מעט מביכה אותה, אבל היא מקווה שהנושא העסיסי יעודד את אשלין במקצת.

אשלין מרימה את מבטה מהשולחן, והיא אכן נראית קצת משועשעת. "מה את רוצה לדעת?" היא שואלת בטון ומבט ערמומיים.

"אה...טוב..." לא נראה שהיא ממש יודעת מה שואלים על דברים שכאלה, אך מתוך מאמץ לשפר את הרגשתה של אשלין, היא מצליחה לדלות שאלה ממעמקי מוחה.
"איך היית מכירה אותם?"

אשלין מושכת בכתפה. "בבית ספר, במסיבות וכאלה, כל מיני. זה עוד דבר שיותר מסובך עכשיו," היא צוחקת, "זה שאסור לנו להיות עם רוב האנשים שאנחנו בקשר איתם זה קצת מגביל."

"ו... זה חסר לך?"

"קצת," אשלין מודה, "כאילו... יש דברים חשובים יותר להתעסק איתם, זה לא שאני חושבת על זה כל הזמן, אבל אמרת בעצמך, זה שאנחנו במלחמה לא אומר שאסור לנו להנות לפעמים." היא מחייכת.

קאסידי מחייכת גם.
"למזל של שתינו, אנחנו לא באנו משבטים שרוצים שנהיה לוחמות חסרות רחמים 100% מהזמן. יש לנו את המקום הזה לנשום, להתגמש, להיות עצמנו..." היא מוזגת עוד שני שוטים. "ואני בטוחה שאם זה באמת יהיה חסר לך, ובאמת תרצי, תוכלי למצוא גם את... את זה."

אשלין מהנהנת ולוגמת מהכוס שלה. "כן. זה חשוב, הגמישות הזאת. ולזכור מי היית קודם. החיים שלנו לא התחילו בשינוי הראשון, יש הרבה ששוכחים את זה."

"טוב, את השתנית בגיל תשע-עשרה. יש גארו... שהשתנו בגיל צעיר יותר, או שיש להם יותר זעם... ובשינוי הראשון כל מה שהם ידעו, כל מה שהם הכירו וכל מה שהם היו השתנה. במצב כזה קשה להסתכל על החיים שלך כרצף, ולא כלפני ואחרי. ואז, אם מתחשבים בזה שאת הלפני אתה לא יכול לקבל, זה מאוד נוח לשכוח שפעם היית אנושי."
הדיבור שלה מתחיל קליל וצלול למדי, אך ככל שהיא ממשיכה היא נראית כאילו היא שוקעת במילים ונעשית פחות מודעת למה שיוצא לה מהפה. בסוף הבעתה נראית מהורהרת, אם כי לא מדוכאת.

"זה לא כאילו השינוי שלי לא הפך לי את החיים לגמרי, את יודעת... אבל אני מבינה למה את מתכוונת." גם אשלין נראית מהורהרת. "היה לי מזל בהרבה מובנים." היא מרוקנת את הכוס שלה ושואלת "אז, רוצה לספר לי קצת על החיים שלך, לפני?"

"אין לי בעיה, אבל זה פשוט לא סיפור מעניין כל כך... אין קונפליקט- הכל היה פאקינג מדהים. היו לי את כל החברים שרק יכולתי לבקש, והם אהבו אותי ואני אותם. ביליתי איתם כל יום, כל היום- חוץ מהזמנים בהם עבדתי בעץ או בחימר או בשמן על קנבס. מה שרק תרצי, אני עשיתי. ו... כן, הייתי די חרא בלימודים, אבל זה לא ממש עניין אותי. היה לי יותר אכפת מזה שחבר אחד אמר לחברה אחרת ככה, והיא הלכה ודיברה עם ההוא, ואז הם הלכו לפיצה בלעדיו, ואז הם כולם נעלבו והם צריכים שאני אבוא ואעזור להם לפתור את זה. ובאתי תמיד, כי אהבתי את החבר'ה האלה בכל הלב שלי והרגיש לי נורא טוב לעזור להם. באמת שלא היה לי דבר אחד להתלונן עליו, ולמרות שאז לא ראיתי את זה ממש ממש ככה, עדיין הייתי מאושרת וידעתי שאני מאושרת וידעתי שבתכל'ס, אין לי הרבה ממה לדאוג."
הזיכרון גורם לה לחייך. היא נשענת לאחור במושבה.

אשלין מחייכת. "זה נשמע מקסים... איפה גדלת, בניו אורלינס?"

"יאפ, כל החיים. אני מאוהבת בעיר הזאת." היא עוצמת את עיניה ומחייכת חיוך כואב. "זה הבית, את יודעת? תמיד יהיה."

אשלין מהנהנת. "אני כמעט לא מתגעגעת לLA, את יודעת? זה מוזר."

"למה לא? לא היה לך טוב שם?"

"אני מתגעגעת לאנשים מסוימים ולדברים מסוימים... אבל גם נחמד לצאת משם, לראות משהו אחר," אשלין מנסה להסביר, "והוליווד זה מקום די דפוק."

"היית בהוליווד? ברצינות?"

"יאפ," אשלין עונה.

"מגניב! ספרי קצת, מה עשית שם?"

"גרתי שם," אשלין עונה בחיוך, "כל החיים. זה מקום מוזר לגדול בו, אבל כשאת ילדה את לא חושבת על זה."