יום רביעי ב10.2.2018 בשעות הערב: גיבוש

אשלין מערבבת כפית סוכר בתה שלה. "תודה. כן, יש פה הרבה דברים שצריך להתרגל אליהם. הגענו רק חודש לפניכם, את יודעת."

"אה. את האמת שלא ידעתי. היה נדמה לי שאתם מסתדרים פה ממש טוב... אז חשבתי שיש לכם קצת וותק."
קייסי מוסיפה לתה שלה חצי כפית סוכר, ומוציאה מאחד הארונות בקבוק קטן מלא בנוזל ענברי. היא מוזגת מעט אל התה שלה, ומציעה, שוב, גם לאשלין.

אשלין מחייכת וברור שהיא מרוצה מהמחמאה. היא מרחרחת את הנוזל ומוזגת קצת גם לעצמה. "האמת שכן, אני מסתדרת פה יותר טוב ממה שציפיתי. נראה לי שאחרי שעברתי את ההלם של שינוי ראשון ומעבר לקיירן וחינוך וכל זה זה לא מרגיש לי כזה ביג דיל."

"הממ. לא חשבתי על זה ככה... אבל אני אשכרה לא בטוחה מה יותר גרוע אצלי." היא צוחקת צחוק מוזר מאוד, שמשתתק באחת. "מבחינת הלם תרבותי, הכוונה. כאילו, לפחות גארו דיברו, רוב הזמן, באנגלית..."

"היי, את תתרגלי," אשלין אומרת ברוך, "לא כל כך גרוע פה."

"טוב, אני משתדלת לעשות את המקום הזה נחמד." היא אומרת בחיוך, ומחווה על המכולה המקושטת. "אבל הארץ... האנשים... מזג האוויר... בלעכס. איך אתם הצלחתם להסתדר פה?"

"כמוכם - אירגנו לנו פינה נחמדה משלנו. גם באר שבע זה לא בדיוק המקום הכי מדהים להיות בו," היא צוחקת, "אבל יש לנו בית נחמד שם. אתם צריכים לבוא מתישהו."

"אנחנו נבוא. נקווה שיהיה יותר זורם מהמפגש הקודם... אני מרגישה שללהקות שלנו יש הרבה פוטנציאל להסתדר, אבל תמיד יש מבוכה בהתחלה אני מניחה. איך זה אצלכם, בבית?"

"נחמד ממש - אנחנו בגבול העיר, ברחוב שקט כזה."

"לא הבניין... איך כזה... הדברים, ביניכם? איך האווירה, אם זה בסדר לשאול? אני פשוט סקרנית."

"אממ, טובה?" אשלין מציעה. נראה שהיא לא בטוחה איך לענות על השאלה הזאת. "אנחנו מסתדרים מעולה ביחד."

קאסידי \"קומביה" דיוויס כתב:"Nothing special. It's just that Oak and Isaac are both away, and I'm all out of furniture to build... So I thought, why not go out and meet some cool people? ^^"

נגמרו הברבורים:O?

"היה נראה לי ככה במוט. רציתי לדבר עם ג'ד על זה, אבל לא הספקתי. אני פשוט תוהה... מה מחזיק אתכם טוב כל כך ביחד."

אשלין מחייכת, ושוב, ברור שהיא מאוד נהנית לשמוע את זה. "נראה לי שאנחנו פשוט מבינים אחד את השני, את יודעת? כאילו, את סנו אני מכירה יותר זמן, אבל גם ג'ד - בהתחלה לא חשבתי שנסתדר כל כך טוב, אבל כשהגיע הזמן להתלהק כבר ידעתי שאני סומכת עליו ב100%, אפילו שהכרנו רק איזה... חודשיים שלושה כזה נראה לי? זה פשוט עובד."

"כמה זמן ביחד, באמת? איך התלהקתם?" היא שואלת, ולאחר מכן ממהרת להוסיף, כאילו בדאגה לאשלין, "תגידי לי אם נמאס לך שאני מחטטת."

"זה בסדר - אבל אחר כך תורך," אשלין עונה בחיוך ומתחילה לספר. "את סנו אני מכירה איזה שנה וחצי - היא היתה הגורה הבת היחידה כשהגעתי לקיירן, אז הכניסו אותי לחדר שלה. מסכנה," אשלין צוחקת לרגע וממשיכה. "אז אנחנו מכירות ממש טוב, ככה זה כשגרים שנה ביחד באותו חדר."

היא מחייכת בעודה קמה, ומוזגת לה ולאשלין עוד כוס של תה מחוזק.
"כן, כן... אני רואה איך זה הגיוני." היא חוזרת להתיישב, ואומרת בקול מהורהר-משהו, "Kinda sister-like."

"מאיפה לי, אני בת יחידה," אשלין עונה, משועשעת. "אבל כן, אולי. חייבים לדעת להסתדר כשגרים ביחד, אחרת משתגעים. מהר."

"כן, גם אני בת יחידה. זה יותר כיף ככה. בכל מקרה, ומה לגבי ג'ד?"

"אה, הוא פשוט הגיע יום אחד מקיירן באנגליה והיה כזה 'אנחנו הולכים להתלהק'. בהתחלה זה היה כאילו, וואט דה פאק, אבל אז הכרנו אותו יותר והתחברנו."

"מה, הוא פשוט הודיע לכן שאתם עומדים לרוץ ביחד?" היא שואלת, משועשעת במקצת.

"אממ, סוג של, כן." אשלין עונה, עוצרת לשניה ומיד שואלת "אז מה איתכם?"

"אני מצטערת... אבל, כזה, מה? איך זה קרה? כלומר, בלי לזלזל בג'ד או בלהקה שלכם, זה לא כאילו הוא יכול להחליט שיש להקה והוא האלפא אם זה לא מה שאתן רוצות."

אשלין נאנחת. "זה לא הוא החליט... זה סיפור מסובך. ולא לעניין שאני אספר אותו. את צריכה לשאול את ג'ד על זה."

קאסידי חושבת לרגע, ושותה לגימה מהתה שלה.
"אוקיי. אני אשאל את ג'ד." היא אומרת בחיוך, לוקחת עוד לגימה ארוכה, ושוקעת במושב שלה כמתכוננת לסיפור.
"בכל מקרה, אז, ההתלהקות שלנו הייתה די מתבקשת. אני ואוק התחלנו לתפקד כמו להקה עד בזמן שהיינו גורים- עזבי, את האמת שהתחלנו לתפקד כמו להקה מאז הגן. אני הייתי גוררת אותו לצרות כשנידבתי אותו לקטטות מול הביריונים, הוא גרר אותי לצרות כשהוא שכנע אותי ללכת ולגעת בכל מה שאמרו לנו שאסור לגעת בו כדי לגלות מה יקרה." היא עוצרת לרגע. "מה שקרה זה כוויות בידיים שלי, אגב. אבל בכל מקרה, הוא השתנה כמה חודשים לפני. הוא אמר לי שהוא עובר לטקסס, וכשראיתי אותו פתאום בקיירן בניו-אורלינס יומיים אחרי השינוי הראשון... טוב, אפשר לומר שהרגשות שלי נפגעו, מאוד, ושלקחו לי כמה דקות לחשוב על למה הוא שיקר ועל כמה זה הגיוני. אבל, בינתיים, הוא נשאר רגוע, באופן יחסי. ואני הייתי צריכה את זה מאוד בזמנו. פשוט... פשוט תמיד התאמנו. זה ששנינו גארו זה... וואו, זה באמת מזל טהור, לא יאמן, ואני אומרת על זה תודה כל יום. אני לא יכולתי לבקש חבר טוב יותר שיעבור איתי את כל הסיפור הזה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו."
היא מספרת את הכל תוך מבט חולמני ולגימה מזדמנת מהתה, וניתן לראות את החיבה הכנה בעיניים שלה כאשר הן קופצות מידי פעם אל ערימת הספרים שעל המיטה התחתונה.