28.1.2019, קאיירן, סבא נחש

הוא מחייך, "בואי נתחיל במקור שלי.
הגעתי מפולין, מקו שושלת קטן ויחסית נידח של משפחה מכובדת וחזקה מאוד בשבט.
אחד הדברים שגדלתי עליהם, מסר שבטי בסיסי, הוא להיות ראוי לכל מה שאתה רוצה ומנסה להשיג.
בסופו של דבר זה נשמע הגיוני, אבל חלק מהדרך לעלות במעמד ובניסיון היא לקחת סיכונים ולשאוף גבוה יותר.
היו פעמים רבות שבהן ביקשתי יותר ממה שמגיע לי, ככה מתחתי את הגבולות שלי והגעתי יותר רחוק.
אם כי... אני מניח שזה מטבעו של הראגאבאש לאתגר את הגבולות והחוקים."
הוא עוצר, אך לא נראה שהוא סיים.
הוא מביט בגורה ושואל "יש לך שאלה סהר, או שאמשיך?"

היא נדה בראשה לשלילה, וממתינה להמשך.

"בנוסף... חונכתי בידי מחנך ראגאבאש. בחור פתוח וידידותי יחסית לאדון צללים, הוא האמין שהמפתח ליחסים טובים הוא... לתמוך.
הרי למה שהחברים והמכרים שלך יבגדו בך אם טוב להם איתך? אם הם רוצים לעזור לך?
הוא האמין שלתמוך ולסייע וללכת מעבר זו הדרך הטובה ביותר לשרוד בעולם הזה.
והוא האמין בזה מההתחלה... ועד הסוף.
כשמאבדים מחנך מאבדים את הידע שלו, את המילים שלו, את המורשת שלו.
הדרך היחידה היא לזכור ולהעביר אותה, אבל אם היא הובילה לסופו, אולי היא מוטעית מלכתחילה?
זה לא דבר שקל לעבור, אבל מכאן מגיע הלקח הטוב ביותר שיש לי בשבילך. הלקח שלו.
תמיד תטילי ספק, תמיד תהיי על המשמר, אבל תנסי למצוא אנשים לסמוך עליהם. זה ייתן לך תחושת שלווה וביטחון נדירה."

נראה שהוא סיים את סיפורו.

עם האזכור למחנך הידידותי שלו, היא נראית סקרנית ואף קצת מחוייכת. כשהיא שומעת מה עלה בגורלו, היא מחווירה, ולבסוף מהנהנת הנהון כבד וצייתני.
"אתה סומך על אנשים?" היא שואלת בלחש.

הוא חושב על זה קצת, "באופן כללי? לא.
יש מעטים מאוד שאני באמת סומך עליהם, אבל גם אז הספק תמיד יכונן לצערי.
זה המגן הכי גדול שלי נגד בגידות, אבל המחסום הכי גדול שלי מקשר אמיתי."

לאחר שתיקה של כמה רגעים, היא שואלת,
"וטוב לך ככה?"

"לא הייתי אומר שטוב לי ככה, הייתי אומר שכרגע אני חיי עם זה."

"אתה היית רוצה להיות יותר בוטח?"

"לא."

היא עוצרת לחשוב שוב, הפעם לזמן ארוך יותר מכל הפעמים הקודמות. לבסוף היא שואלת,
"אתה מפחד?"

"ממה?"

"מלבטוח."

הוא מרים את גבתו, "אני לא מפחד מלבטוח, אני פשוט לא בוטח.
זה לא בדיוק שאני יכול אבל לא מרשה לעצמי, אני פשוט...
לא מאמין לזה. את מבינה בערך על מה אני מדבר?"

"אני חושבת. זה בערך כמו שאני שקטה."

הוא מחייך ומהנהן בהבנה, "אני מאמין שעכשיו הגיע תורך לספר על עצמך, סהר."

הגורה נראית מאוכזבת מההתפתחות הלא צפויה, אך מקבלת את מרותו של הפוסטרן.
"אני הגעתי מטריטוריה מבודדת בניו מקסיקו, ושושלתו של רואה מבעד לאפלה, שאמאן את'רו לאוקטנה." אומרת הגורה בשקט. "הקשר ביני לבין נחש היה ידוע עוד בטרם נולדתי, וכך גם ייעודי כגארו. חונכתי בהתאם לכך כל חיי. ננה, סבתי, לימדה אותי להיות חרישית, ערמומית ונבונה. כמו הנחש המזדחל בין הסלעים, וממתין לרגע הנכון להכיש קרסול פגיע. בגלל שכשבני האדם רואים את הנחש, היא סיפרה, הם מרוצצים את ראשו מרוב פחד."
היא מסיימת בטון חרישי, אולי קודר ואולי סתם מותש מאמירת מילים כה רבות בבת אחת. כך או כך, כעת היא שותקת.

הוא מקשיב קשב רב, הוא מתעניין בפרטים אבל לא נראה מופתע מהמידע החדש.
"האם את מודעת לכך שרבים מין הגארו בספט הזה שרואים אותך כתמימה מכפי שאת באמת?"

"כן. אני חושבת שזה בגלל הבובה."

"בובה?"

"הבובה איתה הסתובבתי בחודש הראשון שלי בארץ. ריה נתן לי אותה. סופר לי שזהו דבר שנתפס בידי בני אדם כילדותי."

"זה כי בדרך כלל ילדים נוטים להשתמש בבובות למשחק ולדמיון, מבוגרים מוצאים דרכים אחרות שמאתגרות יותר את האינטליגנציה שלהם.
אני מניח שזה פועל לטובתך, לא כולם ישמחו לשמוע שאת למדת להסתתר כמו נחש ולחכות לשעת כושר להתקיף במקרה הצורך."
הוא מחייך.

"מעולם לא שיחקתי בה." קולקי אומרת, ונראית מעט מופתעת מכך שהאפשרות כלל עולה בדעתו.
"ייתכן שאתה צודק, הסוואה היא דרך נוספת לשרוד. אבל במידה רבה התרגלתי אליה יותר מידי. אני בכל זאת לא נועדתי לכך... שמעת מה קרה עם מרים כנפיים נופלות בלב חכם."

הוא נראה מעט מופתע מכך שהיא העלתה בדעתה שהאפשרות עולה על דעתו.
"מעולם לא קראתי לך ילדה, סהר.
השאלה היא, האם בסופו של דבר את לא תמשכי יותר תשומת לב עם הניסיון שלך לא למשוך תשומת לב.
מתישהו גם הטיפשים והתמימים שבגארו יבינו שתיאורג' לאוקטנה עם הסקרנות וההבחנה שלך,שגדלה בקרב ציידים, לא תהיה ילדה קטנה ותמימה."

"אני חושבת שמבט אחד בצורת הקרינוס שלי הספיק לכולם בשביל להבין." היא אומרת, מעט יותר בשקט.

הוא מחייך בשעשוע, "לא הייתי שם. איך את נראית הקרינוס?"