אקנס וארקניין: קולקי וקיאן בקיירן ב31.1

כשסהר נראית רגוע קיאן פונה אליה, "איך היה? נלחמת ככה בעבר?"

היא נדה בראשה לשלילה באיטיות, ועונה בלחישה,
"רק קיבלתי מכות מטארוס. לא נלחמתי."

"ואיך היה?" קיאן שואל פעם נוספת.

היא חושבת על זה רגע.
"מאוד כואב."

"כן, אה?" קיאן אומר ומסתכל על גופו הדולף מדם. "אבל עכשיו בסדר, לא?"

היא מביטה בגופה השלם, ואז בו, מכוסה סימני הנשיכה.
"אני כן. אבל אתה..."

"אני בסדר." קיאן נראה באמת ובתמים מאושר. "עכשיו, למה הפסדת?"

"כי הייתי חלשה יותר..."

"אני בספק." קיאן מצביע על גופה השלם ועל גופו שמלבד הלב דיי לא שלם. "כשתקפת עשית נזק רב. תחשבי על סיבה אחרת."

"כי הייתי פחדנית?"

"יפה, את באמת גורה חכמה." קיאן מהנהן לאישור, "אני אגלה לך סוד. הטקטיקה שלי להביס אותך היית פשוטה, הייתי קופץ לגובה רב וזורק עלייך אבנים שוב ושוב עד שהיית נופלת. אבל כשהתחלת לברוח חשבתי לעשות משהו חינוכי יותר. כשאת בלי הקשת, הניצחון שלי היה קל ביותר."

"אני יודעת..." היא לוחשת. "אני לא יודעת להילחם בלי הקשת עדיין."

"אז למה לא לקחת את הקשת איתך? היא היית מאוד מועילה לך. מאז שאין לי יד, אני לא טוב בהתקפה מרחוק." קיאן אומר לה מחכה לתשובתה. נראה כי הוא מנסה להעביר שיעור.

"חששתי שתשבור אותה."

"העדפת שאני אשבור אותך במקום שאשבור את הקשת?" קיאן שואל אותה ומרים גבה.

"לקשת שלי אין רגנרציה."

"דודניתי מאוד מוכשרת. היא תוכל לתקן או ליצור חדשה." קיאן מבהיר לה בחיוך. "והרי קשת יכולה להישבר בכל קרב. אם כך, את לא מתכוונת להביא אותה לאף קרב?"

"בקרב אמיתי יש סכנה אמיתית. לא חשבתי שתהיה כזו כאן..." היא אומרת בשקט, מכווצת מעט.
"מאמא הכינה את הקשת הזו עבורי."

"אני מבין. כל פיאנה מבין." קיאן אומר לה בקול מנחם.

"אתה חושב שאני פחדנית כי פחדתי שהיא תישבר?"

"גם, כן." קיאן אומר לה, "זה פחד סביר, אבל הפחד הזה הגביל אותך."

"יש דברים שצריך לפחד מהם."

"נכון. אבל פה לא היו." קיאן משיב לה.

"אמרת שאתה מבין..."

"בערך." קיאן מסביר את עצמו, "בפיאנה, בטקס החניכה שלנו, כולנו צריכים לשרוף חפץ יקר ערך לליבנו. לאבד אותו, כדי להתקדם הלאה. להתגבר על האובדן והפחד שלהיות בלעדיו."