אקנס וארקניין: קולקי וקיאן בקיירן ב31.1

היא מהנהנת, פעם נוספת אשר נראית כאחרונה, אך אז היא נעצרת ובזהירות רבה, מביטה בו.
"אם אלך בדרך אחרת... נוכל להיות חברים?"

"אולי." קיאן אומר לה, אם כי קולו מסגיר שכן. "אי אפשר להגיד בוודאות. אני ובת דודה שלי, לא מזמן, סיכמנו שאין אנו רצים באותה דרך. אבל אנחנו תמיד נרוץ אחד ליד השני." הוא בוחן אותה פעם נוספת, "לא נעלבת שסירבתי, נכון?"

היא מרכינה את ראשה.
"זה פשוט... העציב אותי, אני מניחה."

"זהו טבעו של עולם, במידה מסויימת." קיאן נראה עצוב גם בעצמו. "אם כי אולי נופתע. כבר יצא לי להיות חבר של האחד ההולך בדרך המקק."

"תסכים לספר לי מי זה היה?"

"מחלקה ראשונה. תיאורג' שהיה חבר ספט. הוא נהרג חודש לאחר שהכרנו." קיאן אומר בפנים קודרות.

"אה." אומרת הגורה חלושות. "שמעתי עליו."
היא לוקחת נשימה עמוקה, ומצליחה לחייך אליו מן חצי חיוך עקום.
"אני מקווה שהגורל שלנו יהיה מעט יותר בהיר מזה."
לאחר מכן, אם הוא לא יעצור אותה, היא תסתלק בזריזות. כנראה בשביל למצוא פינה שקטה כלשהי להתכדרר בה לכדור ולעכל.

נשמע כי תם ונשלם.