אקנס וארקניין: קולקי וקיאן בקיירן ב31.1

"בגלל זה חונכת להיות הנחש?" קיאן שואל אותה. "הרי מורשת רוחות הופיע אחרי השינוי הראשון, לא?"

היא נדה בראשה לשלילה.
"בטרם נולדתי, נחש סיפר בחלום לסבי שאני אשא את הברכה שלו. עיני נראו כך מהרגע בו פקחתי אותן."

קיאן מהנהן, "רוצה לעשות משהו מעניין?"

"סביר להניח שכן."

"בואי נעבוד על הסוואה," קיאן מציע לה. "מה את אומרת על זה?"

"הסוואה? למה אתה מתכוון?"

"הסוואה." קיאן מכריז. "היכולת להסתיר כל מיני דברים. להתאים את עצמך לשטח."

"כמובן. אבל למה אתה מתכוון בלהתאמן על הסוואה?" היא מביטה בו, מכף רגל עד צוואר. בבירור ספקנית.

"את תיאורג'ית, אז את קשורה לרוח יותר מכל. אז אני מדבר על הסוואה רוחנית. להסוות את המתנה שנחש נתן לך." קיאן עונה לה בקול שמנסה להיות מאוד מרגיע.

"אה."
היא אומרת בשקט, מעט באכזבה, ומוציאה מהתיק שלה זוג משקפי שמש שחורות ועבות שהיא מרכיבה לעיניה.

"מה אם שוטר יעצור אותך ויורידו לך את המשקפיים?" קיאן שואל ואז לוקח לה את המשקפיים בגסות.

היא נרתעת מעט מן הגסות, אך לא מדבריו.
"אני אומר שהן חלק מתחפושת. סולנום לימד אותי."

"ומה תגידי לכסוף ניבים אלדר איתו תרוצי כנגד התולע? או לציידים?" קיאן שואל אותה פעם נוספת. "זה סיכון רעלה, סהר. וזה מסכן אותך."

"הרוחות נותנות ולוקחות." היא משיבה בשקט

"ובכל זאת, מבורך האחד שהתעלה על גורלו." קיאן אומר לה בהחלטיות. "אם אין לנו את היכולת לעצב את חיינו, זה הרי מוריד את הטעם בכל כך הרבה דברים..."

"מה אתה חושב שאני צריכה לעשות?" היא שואלת בשקט.

"בקרוב תהיי צעירה." קיאן מבהיר לה. "וככזאת, את תהיי אחראית על חייך. תעצבי אותם למה שאת רוצה, אל תתני לאחרים להגביל אותך. תזכרי את העבר, תלמדי ממנו, תכבדי אותו, אל תיאחזי בו. תשתמשי במתנת הנחש שהזמן מתאים לכך."

למרבה ההפתעה, היא מרימה את מבטה אל פניו, ונראית המומה למדי.
"אבל... האחרים, הם חכמים ממני. הם יודעים טוב יותר." היא שואלת, במה שמרגיש פחות כמו מחלוקת אמיתית על דבריו, ויותר כמו ניסיון לבחון את התגובה שלו.

"זה נכון... אבל רק במידה מסויימת." קיאן עונה לה, "אני לא חכם ויודע יותר ממך בהכל. אני מאמין שגם יש ענייני גארו שבהם את תביני יותר ממני. כמו נגיד רוח הנחש. צעירים תמיד מוסיפים משהו חדש אל האומה. רבים מן הגיבורים, העמידו אלדרים פעם אחת על טעותם, גם אם זה היה אחרי מיליון טעויות שהם עשו."

ניצוץ נראה בעיניה, קצת דומה לסקרנות הזהירה והרגילה שלה, אבל לא בדיוק. באוויר יש תחושה של פגיעה בנקודה.
"אף פעם לא חשת שיש לך גורל? דרך לצעוד בה?"

"פעם אולי חשבתי ככה, היום לא. החיים השתנו כל כך הרבה." קיאן עונה לה, "הגורל שהרבה מדברים עליו, לדעתי הוא דבר מגביל. לכל אחד יש מספר דרכים הטובים לו להתקדם בהם."

"וזה לא משאיר אותך... חסר כיוון?"

"לא. אני בוחר את הכיוונים שלי בעצמי."

"ו... מה אם תבחר לא נכון?"

"אז אני אסתובב ואקח כיוון אחר."